דברים שבעל-פה

עמוס עוז האמין כל חייו בהומניזם, בחֵ ירות האדם והפרט, ביהדות חילונית. 
את מדינת ישראל אהב אהבת נפש (“גם בזמנים שבהם אינני מחבב 
אותה,“ הוסיף לפעמים באחרית ימיו). מצעירותו ועד זקנתו האזין ברוב 
קשב לניואנסים, לספק, לריבוי הקולות ולרגעים הקטנים בחיי אנוש.

בספר זה ביקשנו להשמיע את קולו המשוחח, המרצה והנואם של עוז. 
בנאומו ‘על אהבת הארץ‘ (‘נאום חצבה‘) אמר ששום תרבות איננה 
מוזיאון. מותר לגעת, להזיז ולשנות. כך גם הספר הזה, שלא נועד להיות 
יד זיכרון אלא חלק חי מרקמת השיחה הישראלית וגם היהודית. מותר 
להתווכח, מותר לשנות ולפתח, מותר לסתור ולהפריך. 

הספר מעניק מבט אורכי על תהליכי החשיבה של עמוס עוז, על האופן 
שבו הושפע מאירועים מכוננים ומניסיון החיים שצבר. ניתן למצוא בו 
התמתנות חברתית ופוליטית ונכונות גוברת לקשב ולדיאלוג עם יריבים 
פוליטיים בעלי דעות שונות משלו. הרעיונות הכלולים בספר נוגעים 
בתרבות וספרות, במלחמה ושלום, בפוליטיקה, במדינת ישראל ובקיום 
היהודי. בנאומיו ובהרצאותיו, כמו גם בראיונות הרדיו המוקדמים, שלובים 
הספרות, הפובליציסטיקה והאקטיביזם זה בזה. הקוראים יוכלו לזהות 
כאן את ההשתרגות הזו, שאפיינה במיוחד את דבריו שבעלפה. ישפטו 
הקוראות והקוראים את כוחם המתמשך של דברי עוז, את גורל הצעותיו 
ותחזיותיו, ואת נגיעתה של מחשבתו במציאות חיינו בעת הזאת.

עמוס עוז היה סופר ואינטלקטואל ישראלי. כתב רומנים, נובלות, סיפורים 
קצרים וספרי ילדים וכן מאמרים ומסות בנושאים ספרותיים, פוליטיים, 
מדיניים וחברתיים. עם ספריו המוּכרים ביותר נמנים ‘מיכאל שלי‘, 
‘סיפור על אהבה וחושך‘ ו‘אותו הים‘. יצירותיו תורגמו לכארבעים וחמש 
שפות, ועובדו לקולנוע ולתיאטרון.