ארבעים ושישה ימים
צלילי בית החולים הגיעו לאוזניה של לוסי עמומים ומרוחקים. היא שמה לב שיד גדולה אוחזת בידה - יד מחוספסת, יבשה וחמימה.ג'ונַס, חשבה בפרפור של אשמה.היא הזיזה את ראשה בנוקשות ופקחה את עיניה בציפייה לראות בעיניו דאגה, הקלה - אפילו כעס.אבל לרגע נטול־ממשות אחד הרגישה כאילו נשאבה מבעד לקרע ברצף הזמן והיא נשואה לילד קטן שפניו עוטים את האימה בהתגלמותה; לרגע התכווצה, ואז לפתה את ידו בחוזקה כאילו הוא זה שנופל."ג'ונַס!"גרונה בער והמילה התמלטה מפיה בצרחה צרודה, אבל היא ביגרה אותו באחת, כמו סטירת לחי פתאומית, ועיניו התמלאו מיד בכל הרגשות שציפתה לראות כשנשאה אליו את מבטה בפעם הראשונה - אפילו בכעס.ללוסי לא היה אכפת. דמעות כיסו את פניה. ג'ונַס חיבק אותה בזרועותיו - שוב גבר - רכן מעליה ואמר מילים שקטות ועדינות אל תוך שערה, ושטף דמעותיה עלה על גדותיו בתוך כיפוף מרפקו."לא התכוונתי," התייפחה, אבל אפילו היא עצמה לא הבינה את המילים המעומעמות שאמרה.ובכל מקרה, היא לא היתה בטוחה שהן נכונות.