מה שונאים הירושלמים בירושלים? את כל מה שיש בה. שונאים את הזבל שפולש לחייהם, כאילו הוא משריץ ומתרבה מבין הסדקים. שונאים את האור שחושף כל נקבובית של טינופת, את הממזרים שגרים ברחובות, את השתיינים חסרי הבית שכמו לטאות נחים בצִדי המדרכות. את הקבצנים הירושלמים הם שונאים, את התיירים המצווחים, מעוררי החֵמה. שונאים את הרעש, את הצעקות, את הטירוף שמבעבע ועולה על גדותיו. שונאים את אנשי הציבור, את הפילנתרופים, את הקבלנים תאבי הבצע. שונאים כשאומרים שירושלים היא טבור העולם, שונאים את העולם, כי הם רוצים להישאר לבד, רק הם והעיר, כמוכה צרעת ומחלתו, להישאר רק איתה, למות איתה.
שלושה גברים ואישה צעירה אחת מתהלכים בירושלים, עיר שאסור להביט בה בשמַים. קטטות רחוב פורצות בין כתות יריבות, פרה אדומה משוטטת בסמטאות העיר, משאיות הזבל שועטות מבלי עצור ורוכב אופנוע עירום ומסתורי מפיל חיתתו על התושבים האדוקים.
"עיר הנידחת" הוא רומן מסוחרר ומסחרר, הנע בין ריאליזם ופנטזיה, אהבה ושנאה, כהשתקפות אפלה של המקום והזמן הזה. זהו רומן ראשון לעמית גולדנברג, סופר ופסיכולוג המתמחה בחקר רגשות, שנולד בשנת 1981 בקריית ארבע וגדל בירושלים.
