"ומסביב לבית כבו כל האורות. אולי הלכו כל השכנים לישון כאיש אחד, אולי הסתיימה תוכנית יפה בטלוויזיה אשר כולם צפו בה בעת ובעונה אחת, איש-איש בביתו. על כל פנים, כל האורות כבו כמו באחת, כבו כך בבניין כולו וגם בבניינים סביב-סביב, כל השכונה כבתה, העיר כולה, הארץ, היבשת. ורק הבית שלהם נשאר כך לבדו, מואר, כמו אי קטן בים העולם השחור."
עומר מגיע לבניין שבו התגורר כילד ויוצא לחפש אחר המפתח לדירה שבה גדל, וכעת מתבצר בה פולש. כל דלת שהוא נוקש עליה פותחת שער שבור לילדותו. בית הדירות מתגלה כתופת רוחשת. יחד אתו אנו עוברים כסהרוריים בין מדור למדור, בין סודות ישנים ומי שמסרב לישון.
למה דג ציפור ככה נבנה כזירת אסון המוצגת בנימוס מופלג ובמעמקיה רוחשים יסודות אפלה. לקוראים מזומן מסע מענג ומכאיב באזורי הצל של היומיומי: פסיעה נרעדת על השוליים הרכים של מה שאין להיזכר בו, ובטעות נואשת אנחנו מבקשים לגדור בשם ילדוּת.
זהו ספרו החמישי של אסף שור, מן הסופרים הבולטים בדור החדש של הסופרים בארץ. כתיבתו הייחודית, המבריקה ושוברת המוסכמות מתבוננת באופן חד ועמוק בעולם ובמעשה הספרותי גם יחד. ספרו הקודם, "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", יצא גם הוא בהוצאת כתר וזכה לשבחי הביקורת