"...את העם היהודי פגשתי לראשונה במחנה 'קאן ד'ארנאס' במרסיי... לא היה לי מושג מה זה עם, ובוודאי לא מה זה עם יהודי. אני, כשם שהיה לי שם משפחה ושם פרטי, הייתי יהודי. לא עם..."
בספרו הראשון "אישה אחת" סיפר יצחק מאיר על מסע הבריחה וההצלה מהעיר מרסיי הכבושה בידי הגרמנים עד לגבול שווייץ. אז היה ילד בן שמונה ובמסע השתתפו אחיו ואמו, שהייתה בחודשי הריונה האחרונים. אבי המשפחה נלקח זה כבר על ידי הגסטאפו ועקבותיו אבדו לעד.
בספר אל חוף מבטחים מתואר חלקו השני של מסע ההצלה: מסעם של יהודים מכל רחבי אירופה ששרדו את הנורא מכול ועתה יש להם רק מקום אחד ומטרה אחת – ארץ ישראל. מפלוכטלינגס קינדער – הילדים הפליטים בשווייץ – הם יהיו לעולים חדשים בארץ ישראל, לגאלים ולא לגאלים, עם סרטיפיקטים וללא סרטיפיקטים, ואת הדרך יעשו בצפיפות נוראה, בתנאים לא אנושיים, באוניות רעועות שידעו ימים טובים יותר.