קוראים בכתר - פורום
-
2011-04-28 06:50:01
-
2011-04-24 16:55:48
כריסטוס של דגים, רחל
נתקלתי בלא מעט שגיאות הגהה
ולדוגמא עיינו בקטעים:
30,126,127,137,147,227
תגלו בקלות את השגיאות
וקוראים לזה פרויקט עם הספר
הוסף תגובה -
2011-04-24 01:16:54
תרגום ספרו של סם האריס, לירון גנץ
מישהו יודע אם יש כוונה לתרגם את ספרו החדש של סם האריס:
the moral landscape.
תודה.
הוסף תגובה -
2011-03-29 13:30:49
הרביעי של "הירושה", שרון
מתי יצא הספר הרביעי בסדרת "הירושה" (אראגון) של כריסטופר פאוליני????? ואיך יקראו לו?
הוסף תגובה -
2011-03-28 23:06:48
בלוג מסוים, זהבה מקונן
בדיוק עכשיו אני קוראה בלוג מהמם של סופרת מוכשרת אני באמת חושבת שהכתיבה שלה מדהימה ואם היא הצליחה לרתק אותי (תלמידת תיכון בת 17 שנשארה כיתה ועל סף פרישה)אז אני חושבת שמגיע לה קצת יחס כי אלה באמת ספרים שידלים בגילי יהנו לקרוא קיצר
פרק 4:
מצמצתי פעמיים, ואז התעלמתי ממנו ונכנסתי למשרד שלי, סוגרת אחריי את הדלת. התיישבתי בשולחן וקברתי את ראשי בין ידי. הוא נכנס אחרי כמובן.
" לירון, את אף פעם לא נתת לי להסביר לך מה קרה שם." אמר והתיישב מולי, מנסה להסביר. לא רציתי לשמוע.
" זה לא מעניין אותי מה קרה שם, אתה מבין?" הסתכלתי עליו. " הרסתם לי את החיים, ריסקתם לי את הביטחון העצמי. אתה יודע איך זה לשבת בכיתה, ולדעת שכולם מסתכלים עליך, צוחקים עליך, יודעים מה אתה מרגיש, רואים אותך בוכה, רואים אותך בשפל... לא, אתה לא יודע, אתה לא חווית את זה, לא עברת את זה, היית ´מלך השכבה´, המקובל, זה שיוצא עם הבחורות הכי שוות, לובש את הבגדים הכי שווים, ונהנה להתעלל באחרים. זה מה שאתה. ותראה את עצמך היום, מה אתה שווה? כלום, אתה אפס." אמרתי. לא בכיתי, אפילו דמעה אחת לא זלגה במורד לחיי. הוצאתי את כל מה ששמרתי בבטן כל השנים, ותחושת ההקלה החלה לפלס דרכה במורד בטני.
" ואו, אני רואה שהתגברת על הביטחון העצמי המרוסק." הוא אמר בציניות.
" השתנת לירון. את אולי מתלבשת יפה, ואת אולי מושכת גברים אלייך, ואולי אין לך משקפיים והשיער שלך כבר לא אסוף, אולי למדת להתאפר, ועשית קעקוע." אמר והצביע על פנים הזרוע שלי, שם היה קעקוע קטן של מתפתח סול. " אבל את יודעת מה? את לא אותה אחת, את לא הרגישה, את לא הרכה, את לא אותה בחורה העדינה שזכרתי שאת. שנים חשבתי על מפגש איתך, שנים רציתי להתנצל על כל הדמעות שגרמתי לך להזיל, אבל סירבת להיפגש איתי. שנים חייבתי באשליה שאולי בגללי את תקועה, אבל המשכת יפה מאוד, אז אל תזבלי לי את השכל על בטחון עצמי מפורק." הוא אמר והפעם הצביע על הטבעת שאריק נתן לי, טבעת האירוסין שלי.
" מה ציפית? שאני אשאר תקועה כל החיים עלייך? שכל החיים שלי יתבזבזו עלייך?" שאלתי בציניות, בעוד מבטו הבריק בכעס.
" אף פעם לא ביקשתי את זה. הדבר היחיד שביקשתי הוא שתתני לי לסביר." הוא אמר.
" להסביר? איזה הסבר הגיוני לעזאזל אתה יוכל לתת לי?!" שאלתי. הוא השתתק, וגם כשחיכיתי שידבר, שתק.
" אתה רואה, אפילו למוח המעוות שלך אין הסבר אפשרי ל-למה צחקת עליי ככה, אין לך להסבר, אין סיבה שבגללה גרמת לי להרגיש מיוחדת לערב אחד אחרי שנים של התעלמות. מה עם לינוי דרך אגב? היא עוד בחיים?" הוספתי. הוא בלע רוק בכבדות.
" תתפלאי לשמוע שלא. לינוי לא בחיים. לינוי מתה לירון, היא קבורה כבר 4 שנים בקבר. היא עבר." הוא אמר, בולע את רוקו. הסתכלתי עליו במבט אדיש. זה לא כאב לי, לא יכולתי לתת לזה לכאוב לי. לא יכולתי להיות רגישה לאדם שהפך אותי לבדיחה שנים על גבי שנים.
" לינוי – עוד מתקופת התיכון, גילתה שיש לה סרטן." הוא אמר. ואני הסתכלתי עליו במבט שואל.
" את מבינה את זה? אני לא אהבתי את לינוי, אף פעם לא אהבתי... אבל הסרטן הזה, היא השתמשה בו כדי להשאיר אותי במשחק. באותו היום, כשבאתי אליך בערב – היא שלחה אותי אלייך, זה נכון. שיקרתי לך, אני לא מכחיש. אבל היא שיחקה בי... היא בכתה שעות, מנסה לשלוט עליי כמו על בובה, והיא הצליחה.
" בסוף תמיד עשיתי את מה שהיא רצתה. היום ההוא, כשנפגשנו בקניון. לא היינו שם סתם, היינו אחרי טיפול, ניסו לטפל בה, ניסו להציל אותה, אבל זה לא עזר. היא מתה." הוא הסביר וחיכה לתגובה ממני, אבל אני הסתכלתי עליו במבט שואל.
" אתה רוצה שאמחה לך כפיים על המונולוג המרגש? או שאולי אתה רוצה לשמוע כמה אני סבלתי? הא, נכון, אם אני לא חולה בסרטן אני לא מיוחדת" דיברתי בציניות. הוא הסתכל עליי במבט קרוע, ואחרי רגע עיניו ברקו בעצבים. " את יודעת מה? את צודקת, את לא אותה הלירון, הלירון ההיא הייתה חמה, היו לה רגשות, את סתם חתיכת סלע בלי רגש. כנראה שנצטרך לעבוד ביחד, אבל אף פעם, אף פעם אני לא אעלה יותר את השיחה הזאת. לירון שאני הכרתי, שהרסתי, מתה כנראה – ואולי אני אצטרך לשלם על זה כל חיי, שהרסתי דבר טהור והפכתי אותך למה שאת היום. אבל אני לא מתכוון לנסות לשנות אותך. תישארי חסרת לב, כמו שאת." הוא אמר והסתובב.
" אתה הפכת אותי לכזאת! זה הכל בגללך!" הרמתי את קולי והתקרבתי אליו. ניסיתי לשמור על קור רוח אבל השנים שעברו צברו אצלי רגשות טעונים, והאדישות הקרירה שלי לא החזיקה מעמד הרבה זמן.
" אתה יודע כמה זמן לקח לי לסמוך על גברים? אתה יודע כמה קשה היה לי ללכת בראש מורם בלי לפחד שיצחקו עליי? מה אתה יודע? אף פעם לא עברת דבר כזה, לך תמיד הכל הלך חלק!" אמרתי, ודמעה בוגדנית השתחררה מפני. הוא הסתכל עליי ואחרי רגע מבטו התרכך, והוא שלח את ידו לעבר פניי, מנגב את הדמעה הבוגדנית שחשפה לפניו את רגשותיי.
" אל תיגע בי בכלל." אמרתי והעפתי את היד שלו בבוטות, פותחת לו את הדלת.
" אתה יכול לצאת עכשיו, הסברת הכל, אני לא סולחת, שלום." אמרתי. הוא הסתכל עליי רגע, נאנח ואז יצא.
התיישבתי על הכיסא שלי, ידיי רעדו מעצבים. איך הוא בכלל מעז אחרי כ"כ הרבה שנים?! איך הוא עסוק בלהתחרט עכשיו? הוא היה צריך לעשות את זה עוד מהרגע שבו ישבתי בכיתה ההיא, הדמעות זורמות מעיניי כמו נהרות.
עכשיו אין לו את הסליחה שלי, אין לו אותה, ומצידי שימות עם רגשות האשמה.
בהיתי בדלת בעוגמת נפש, ואחרי רגע נעמדתי ויצאתי מהחדר במהירות. התקרבתי לחדרו של אריק, הייתי צריכה ליטוף לאגו עכשיו, וידעתי שהוא יעזור לי. כשנכנסתי, הוא ישב סביב השולחן, והצטערתי שנכנסתי. גיא ישב מולו.
" הו, הינה אהבת חיי, תכיר גיא – זאת הארוסה שלי." חייך אריק וקם לעברי. גיא הסתכל עלינו במבט אדיש.
" כן, כבר נפגשתי איתה." שינה את הטון שלו לענייני, אבל בכל זאת נשמע קר. עיניו הבהירות היו ממוקדות עלינו, והרגשתי עקצוץ לא נעים כשאריק נישק אותו מולו.
" רצית משהו חשוב?" שאל אחרי רגע. הוא הסתכל עליי ואחרי רגע עיקם את פרצופו. " קרה משהו? את נראית מוטרדת." הוסיף. הנדתי בראשי לשלילה וכחכחתי בגרוני, מחפשת מה להגיד.
" רק רציתי להיות איתך." אמרתי לבסוף, והסתכלתי עליו ואז על גיא. " אני אחזור אחר-כך." הוספתי ובלי לומר מילה הסתובבתי ויצאתי מהחדר.
לא הייתה לי רגיעה עכשיו, והבנתי שכנראה גם לא תהיה.
" לא, חכי." שמעתי את אריק. " סיימנו פה." התחיל להגיד ותפס את היד שלי, מסתכל עליי במבט מודאג ומסיט את קצוות שיערי מפני, בודק בידו שוב אם יש לי חום. " לעזאזל עם זה..." מלמל לעצמו בעצבנות. " איך יודעים מתי יש חום?" שאל. גיא עמד לידו, ואחרי רגע נצנצו עיניו והוא התקרב.
" תביא, אני אבדוק." הוא אמר, והבליע חיוך. לא רציתי שיגע בי, אז רק אמרתי " אני בסדר גמור אריק, אין לי חום!" אבל במבטי הסתכלתי על גיא, שלמרות הכל שלח את ידו לכיוון ראשי.
" מה זה משנה אם הוא יבדוק, את לא תמסי מזה, אני מכיר אותך - גם את תהיי חולה תמשיכי לבוא – כמו בפעם הקודמת, זוכרת!?" אמר, והזכיר לי את הפעם ההיא שהיה לנו פרויקט חשוב, ובלל זה הגעתי לכאן בשיא הגשם, חולה. ההתעלפות שלי דחתה את הפגישה, ואת הלילה ביליתי באשפוז, כשניסו להוריד לי את החום הגבוה.
" אבל אין לי חום!" התעצבנתי כשגיא עמד להניח את ידו על ראשי. אריק הסתכל עליי במבט כעוס, ואני השתתקתי ונתתי לגיא להסיט בעדינות את שיערי, ולהניח את ידו החמה על ראשי. המגע העביר לי מיליוני זרמים בכל הגוף, פעם הייתי מייחלת למגע הזה – לא, פעם לא הייתי מאמינה שזה ייקרה בכלל. הוא חייך לעצמו ולחץ את ידו על ראשי. אחרי רגע הוריד אותה.
" לא, היא צודקת, אין לה חום." הוסיף, ומבטו הפך לאדיש. הוא נראה משועשע.
אריק עמד להגיד כשנשמע קולו בכרזה. הוא היה צריך להיכנס לחדר של אבא שלי. לעזאזל! המצב לא מאיר לי פנים, ובכל הזדמנות אני נשארת לבד עם האדם האחרון עלי אדמות!
" את תהיי בסדר?" שאל, ואני עיקמתי את פרצופי בעצבנות. " אני כבר בסדר אריק!" הוספתי בעצבנות. הוא צחק, נשק לי בעדינות, מלטף את הלחי שלי, ואחרי זה פנה לכיוון משרדו של אבי.
" אני רואה שהתאוששת מהר מריסוק הלב שלי." גיא אמר, עוקב אחרי לחדרי. אגרפתי את ידי בעצבים.
" מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בכעס. הוא הרים תיקייה באוויר.
" אנחנו צריכים לעבוד על הפרויקט הזה." אמר. נאנחתי והצבעתי על הכיסא שעליו ישב קודם.
" שב" הוספתי, והוא חייך חיוך קטן והתיישב. זה היה דבר שתמיד היה עושה, החיוך מלא הביטחון הזה, שלא משתנה אף פעם. שנאתי אותו.
באנחה מיואשת פתחתי את השכפול של התיק שהיה על שולחני עוד מהרגע שהגעתי, והתחלנו לעבוד על מסע פרסום לטמפונים. איך גבר יכול לעזור בזה? אלוהים יודע!
***
צלצול טלפון קטע את העבודה, והבחור הצעיר ענה לטלפון בעצבנות, לא מרוצה כלל מההפרעה. הוא היה עסוק בעבודה מאוד חשובה, חשובה עד מאוד אפילו – הבחורה שהייתה על שולחנו הסתכלה עליו במבט מיואש וגלגלה את עיניה לרגע.
" כן" ענה בקול קר.
" אתה שם? חברת ´אינדקס´ צריכה עוד עובדים כמוך " הוסיף אחרי רגע, מגחך והנהן לעצמו כששמע את התשובה מהצד השני.
" ראית אותם? " שאל, ואחרי רגע אמר בטון מרוצה " יופי, מצוין. אני רוצה את החברה הזאת ממוטטת, שמעת אותי?" שאל בטון עצבני, ואחרי תשובה קצרה ניתק את השיחה.
" מצטער, אני איתך מותק." חייך אל הבחורה.
***
גיא חזר מהמסדרון, לאחר שאמר לי שהוא צריך לעשות ´שיחה חשובה מאוד´.
" הכל בסדר?" שאל. גלגלתי את עיניי בעייפות.
" תקשיבי, מתחיל להימאס לי מכל גלגולי העיניים, אנחנו באנו לכאן לעבוד, אז בואי נעבוד כמו שני מבוגרים, בלי לעצבן אחד את השני." הוסיף. " צריך להשאיר את העבר בעבר." אמר.
" אם העבר כ"כ לא חשוב לך, למה טרחת כ"כ להסביר לי אותו קודם?" ציינתי במרירות, אבל מצד שני הרגשתי שהוא צודק. אין טעם לחפור בעבר שוב ושוב, צריך להמשיך הלאה – היה קצת יותר קל להגיד את זה אחרי שכל הכעסים התפרצו. גוש של מועקה ירד לי מבית החזה ורק עכשיו שמתי לב שנשמתי ביתר קלילות.
" אני מניח שהפגישה הזאת הסתיימה" אמר לבסוף, מבט כעוס על עיניו.
" רק התחלת לעבוד כאן וכבר אתה מחלק פקודות? מתי זה קרה?" החזרתי לו מבט עצבני. ידעתי שאני מתנהגת בילדותיות, אבל איך אפשר עוד להתייחס אליו? אחרי הכל, כל מה שקרה באמת היה בילדות, אז למה אני לא מצליחה להשאיר את זה מאחורי?!
" וממתי את למדת לדבר ולא לגמגם?" ענה בחזרה, ואחרי רגע השתתק. בהיתי בו במבט המום, ובלי לחשוב, העפתי את היד שלי לעבר פרצופו, נשמע צליל מצמרר ואחרי כמה שניות של דממה הלחי שלו נהייתה אדומה.
" תתפלא לגלות שאני לא אשתוק לך יותר אף פעם, תבחר מילים בקפידה, אני כבר לא אותה לירון שהכרת בעבר, אני יודעת להגן על עצמי טוב מאוד, ותאמין לי שאני כבר לא בוכה בגלל חרא שלא שווה את העצבים שלי." אמרתי, ובזאת אספתי את הדברים שלי ויצאתי מהחדר שלי, משאירה אותו לבד.
" את תשלמי על זה.." מלמל לעצמו, משפשף את הלחי שלו ויוצא מהחדר גם הוא.
***
מיהרתי להיכנס לדירה שלי, טורקת את הדלת בעצבנות. עוד בדרך התקשרתי למירי, הייתי חייבת לדבר איתה, חייבת לדבר עם מישהו, חייבת לפרוק את הזעם והעצבים.
ישבתי על הספה, רגליי קופצות בעצבנות כשהדלת נפתחה. היא נכנסה פנימה, מתיישבת לידי במהירות.
" מה קרה ילדה שלי? נשמעת מאוד נסערת כשהתקשרת." אמרה.
" כן...אני.. את לא תאמיני את מי אבא שלי החליט להעסיק לעבודה, ועוד איתי!" אמרתי, קולי עלה בטון או שניים ונשמע כמו צפצוף מטריד.
" מה קרה? " שאלה, ואחרי רגע הרימה את מבטה לכיווני, המומה.
" גיא." אמרנו שתינו בו זמנית.
נ.ב אם זו דרך של הפרזת זכויות אומשו כזה בזה שעשיתי העתק הדבק אז שכחו מזה למה לא בא לי שיתבעו ואתי אבל עדיין אתם חייבים לקרוא את הבלוג שלה יש לה שם מלא סיפורים
הוסף תגובה -
2011-01-26 20:55:36
ספרות, שרה
מישהו יכול להסביר לי למה התכוון יהודה עמיחי, בשיר "שלושה פירושים", בית שני , ל"אפילו מתים לבנים אינם מרדימים אותו"?
הוסף תגובה -
2011-01-29 01:25:30
-
2011-03-09 22:17:22
"שלושה פירושים" של יהודה עמיחי, שרה
תמיר, הנה השיר, אודה לך מאוד אם תוכל לעזור לי:
א
"ולא ייקרא עוד את שמך אברם"
אני אברם שהיה אברהם
והחזיר את ההא לאלוהיו,
כאדם המחזיר בגאוה
אותה הצטיינות למלכות.
ב
"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"
אני רוצה לומר דברים
על נדודי השנה של האלוהים
אפילו מתים לבנים
אינם מרדימים אותו
ג
"אל תשליכני לעת זקנה" אבל
תשליכנו לעת אנו צעירים.
תשליכנו, טלטל אותנו,
באהבה תמיד.
זה כל השיר. שוב- תודה על העזרה
הוסף תגובה -
2010-09-30 20:49:58
"המופע הנסתר" אורי אלון, יהודית
ספר זה הגיע אלי עם דעה קדומה, אבל לקחתי אותו ליד כאתגר להגיע לפואנטה שלו וסיימתי אותו במאמץ רב, עם מסקנה:
בזבוז זמן , בזבוב כסף, בזבוז ניר.
בזיון להוציא ספר כזה.
למה למען ה´ "כתר" הוציאה אותו לאור?
זה ספר עם אוסף סיפורים קצרים. כל סיפור בן מס´ שורות ובו גיבוב מילים לעיתים ללא פשר וללא קשר.מי עוד קרא וחושב כמוני?
הוסף תגובה -
2011-03-06 22:48:21
2007