מלים לאח שאבד – רוביק רוזנטל

כשסגר סבא קורט מעגל חיים של 87 שנה, עמדנו על קברו, שבט של בנות וחתנים, נכדים ונינים, והיה עצב שלם. לא הגינו במוות ולא נשמע קול צעקה. הגרון צרב, אבל על הלשון שכן טעם חריף-מתוק של כל החלומות שיבואו על פתרונם והחיים הנפתחים. מישהו קרא את הצוואה, שבה שב סבא וסיפר לנו שהאדם הולך ונעשה טוב יותר, ואנחנו האמנו לכל מלה, מפני שסבא עבר שתי מלחמות עולם ולא איבד את הצלם. וכשהלכנו משם עמד גידי עוד זמן רב והביט בגל העפר, ושב והשיג את ההולכים.

אחר כך עברו ימים רבים ואנחנו עשינו מעשים רבים, ולא חשבנו על סבא ורק האמנו בו בסתר, באפיקורוס התם הזה, שכל חייו נשתבשו בידי אדם וכל חלומותיו הופרו, והוא אהב את חייו ואת האנשים על אפם וחמתם. וגם גידי עשה תיאטרון, ופוליטיקה, וקצת אהבה, וחברים, ומן הפרח החל לעלות הפרי, ולא תכנן מלחמות. המלחמות שלו נראו כמו שיר של ברכט, מגוחכות, רחוקות ובשפה זרה, והן היו מסוגלות לפגוע בכל אחד מלבדו. מורשת התמימות פיתתה אותנו לחשוב שאפשר להיות שייך לעולם בלי להיות שייך למלחמות, והמוות נראה לנו שלם ורחוק, ובצבעי ירוק וצהוב כמו שלכת.
ואחר כך בא הדם, והדמעות היבשות השותתות בעקבותיו. וכשטרפו הכדורים את גופו לא אמר דבר, ולא בכה על בחרותו ועל התמימות שלו ושלנו שעלתה בעשן. וכמו סבא קורט הוא סובב במחזור האדמה, אבל ספוג עופרת ואימה, ואין לו שלווה עולמית.

***
אחר כך עברו שנים הרבה. הלבה שזרמה מאז בחריצי הכאב לא יבשה ולא הפכה לאפר אלא התקשתה. לא אירע לגידי נס ההיעלמות: הוא התכווץ לתמצית שחורה וקשה של היותו והתיישב אצל כל אחד מאתנו, אצל אמא, אצלי, אצל ידידיו, במקומות שבהם נשמרים הדברים המוצקים ביותר, הדברים שהזמן אינו נוגע בהם אלא מגבש ומגבש, אולי בגרון, נשטף עוד ועוד דמעות אבל נשאר יבש, אולי בקדמת המצח, מסרב להיות עבר, מסרב להיות זיכרון, הווה והווה והווה.

אין בוכים על גידי כי הבכי אינו ממוסס את הווייתו הקשה, אין הולכים אל קברו כי חוזרים אתו מקברו. הוא לא נמכר כחומר גלם לעושי האנדרטאות ולא נשרף בקרמטוריום של נאומי הפוליטיקאים. הוא לא ניצח במלחמה ולא הביא את השלום. יש רק מקום אחד המשמש לו אנדרטה, מקום אפל וקשה, שגם הורתו היא לבה רותחת, שדות הבזלת של הגולן. הוא מת כאן, יש כמה אבנים השוכנות כאן שנגעו בגופו אחרונות, כאשר עוד היה חם, ובשרו לגופו, זקנו לפניו, משקפיו לעיניו, בדלי מלים אחרונות המתרוצצות בחלל התודעה, אולי רגע של ידיעה. אולי אפילו רגע של ודאות.
גידי, גידי והתיאטרון, גידי ואהבת התיאטרון. זה היה אוכל את נשמתך לו היית יודע שנועדת להיות הלך אלמוני, צל אדם בתהלוכת  המוות הנוראה של המאה הזאת, דמות נופלת בחשיכה, טרף לכדורים תועים, ניצב במחזה אבסורד. מישהו שם עליך מדים, מישהו לימד אותך לנסוע בטנק. מישהו זרק אותך למלחמה שלא היתה צריכה להתקיים. לא קיבלת מהמחזאי אפילו שורה של משפט גאווה, או מעשה גבורה, או קללת שנאה, או מעשה נקם. איש לא ראה אותך במותך. כאילו לא מת. האם מתת?

***
אתה מת של יום כיפור. גם למתים גורלות שונים. מתי ששת הימים חוגגים אתנו שנה אחר שנה. כל אחד מהם התרווח כסמל מסמלי האומה, מנסה לנשום בריאותיו שיבשו או נשרפו את הגאווה האווילית שאחזה בנו, החיים, אחרי המלחמה ההיא. שותה מים ממי התעלה שכבר מזמן רחקנו ממנה, נדחק לאבני הכותל שהפכו תפאורה זולה להצגה שעבר זמנה, דבק באבן בזלת בגולן, ועוד אבן, ועוד אבן, גם באבנים שקלטו אותך, גידי, האבנים האדומות שלך, שנשטפו והשחירו שוב רק בגשמי החורף. ארץ ישראל רוחשת נשמות מתים גאים, מתים מאושרים. מתי ששת הימים אינם יודעים עדיין שגם הם מתו לשווא, ומי אנו שנעירם.

מתי לבנון הם מתים של משיכת כתפיים. המתים האלה לא שלנו. הם של אריק שרון, הם של רפול, הם של בגין, של אנשים זרים, קפוצי שפתיים. מה יכולנו לעשות, לא הייתם צריכים להיקלע למקומות האלה בחברה הרעה הזאת. ככה זה בלבנון. כל אחד לנפשו. נדפקתם, חבר'ה.
אבל למתי יום כיפור לא נסלח לעולם. מפני שאנחנו הרגנו אתכם. לא שמרנו עליכם. גלגלנו עוד סיגריית גאווה ברמאללה, עוד זיון בשארם, עוד החלקה בחרמון, עוד סעודה ביריחו, טיול ג'יפים בסנטה קתרינה, אצבע משולשת לנאצר, אחוריים חשופים לאסד וגיחי-גיחי לחוסיין. עשינו חיים על חשבונכם. ואתם הרסתם לנו את החגיגה.

מתי יום כיפור מופיעים חיוורים, שותקים, בחלומות הסיוט הקולקטיבי של המדינה הזו. אחרי מותכם שום דבר לא חזר להיות מה שהיה. אתם אשמים באשמתנו. לא נסלח לכם על כך.

אתה מת של יום כיפור, גידי שלנו, אהובנו, אנחנו מצטערים כל-כך, מצטערים ומתנצלים. איננו יכולים להעלות על דעתנו מוות גרוע יותר. ואין על כך כפרה, הקיום הקשה שלך בגרוני הוא בן הערובה שלעולם לא תהיה כפרה על מותך עד סוף הימים.

***
עכשיו יש לך קיום חדש, מעט טוב יותר, הוא מתפשט, דחוס מעט פחות, בילדים שלי. הם יודעים עליך. הם מחזירים אותך אל הזמן. הם אינם חייבים לך דבר, אתה חופשי אתם. אתה הדוד גידי, מחייך, משקפיך אחוזים על אפך, הבטחה מתמדת על כוננית הספרים. ובאשר לילדים שלך, שלא נולדו, עשיתי מה שיכולתי. חשבתי עליהם, דמיינתי אותם, נתתי להם שמות, אך הם לא באו לעולם. אנא, סלח לי שוב.

יחד אתך, גידי, אנחנו גוררים את עצמנו אל מחוץ למאה הזו, שבה נועדת למלא את תפקיד הקורבן. עוד קורבן, לצד חיילי המטרה של חפירות המלחמה הראשונה, לצד הנדחפים לתאי הגאזים, לצד הנשחקים באגרוף הברזל של סטלין, לצד הנטבחים בווייטנם, לצד הגוועים בביאפרה, יחד עם כל  המתים על מזבח הסכסוך. כולם מתו במערבולות בלתי פוסקות של שנאה, איוולת, חלומות סרק.

נדמה לי שאני עומד בנדר שנדרתי אחרי מותך, לא לתת לך להיבלע בשום מיתולוגיה ישראלית, לא לעלות לרגל לשום אנדרטה, לא לגעת לרעה בחד פעמיות הקדושה שלך, לשאת את הישות הדחוסה שלך לכל מקום, לזכור שהיית קורבן בלי שבחרת בכך, שאתה אסיר נצח של ההיסטוריה. אולי גם בזכות הנדר הקטן הזה יהיו פחות מלחמות במאה הבאה, פחות קורבנות, ואולי לזמן מה לא יצעדו הכוח והאיוולת יד ביד.

האימה עוד לא שקטה בגופנו, גידי, והאהבה אליך נואשת, אהבה נכזבת, אהבה זועמת, מתגעגעת, ואנחנו משמרים אותה אצל ילדינו, ואיזו תקווה ארורה זוחלת והולכת בחריצי הכאב, בחללים המחוספסים של תעלת לבת הכאב שקפאה, אל עולמם הפתוח. היה שלום.