האידיאליזציה, משטר טוטליטארי בתוך הנפש
לי עברון-ועקנין
5.3.08
מפלצת האיילה
יונה וולך
וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי
וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה
וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי
וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק
וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ
וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי
וְהָיְתָה שָׁרָהּ
לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי
אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת
כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר
כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ בְּכָל אָדָם
וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן
כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.
וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ
וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ
וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת
גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.
הרבה תהיתי על השיר הזה של יונה וולך מאז התוודעתי אליו בנעורי. למה דווקא מהאיילה יצאה מפלצת? האם האיילה היא-היא המפלצת? אבל האיילה נפלה ושברה את הראש. ומה פשר השורה הבוטה הזאת ששוברת גם את השיר? ולמה ה"שִכחה" שבסוף השיר?
ובקריאה חוזרת, נראה לי שהבעיה התחילה ברגע שהאיילה "הפליאה מכולן לשיר". בתחילת השיר יש פלורליזם: בגן, שנניח שהוא הנפש, ישנם כל החיות וכל העופות וכולם יכולים להתבטא, כולם שרים את מר אהבתה של הדוברת. אבל כשהאיילה מפליאה מכולן, כל החיות האחרות משתתקות, ופתאום, אף על פי שכולן "שרו את מר אהבתי", "שיר האיילה היה שיר אהבתי". שירה של האיילה, חיה אצילית ועדינה, מוכתר כשיר האמיתי והנכון, וכל הקולות האחרים, היפים פחות, הצורחים, משתתקים או מושתקים. האיילה עולה על גג הבית והיא השַליטה. לי זה נשמע כמו אידיאליזציה. לפעמים כשמאוהבים מושא האידיאליזציה הוא האהוב, אבל כאן נדמה שמושא האידיאליזציה היא האהבה הנכזבת ("מר אהבתי") עצמה. אבל אידיאליזציה היא תמיד רודנית, כמו משטר טוטליטארי בתוך הנפש: אסור להתנגד לשלטון. אסור לחשוב רעות על מושא האידיאליזציה, ובמקרה הזה אסור להיות משהו אחר מלבד ההתגלמות האידיאלית של האהבה הנכזבת, האיילה ושירה היפה.
ומכאן הסוף ידוע מראש. מי שעולה על הגג סופו ליפול (גם אלניס מוריסט שרה:
I don't want to be your idol, see this pedestal is high and I'm afraid of heights
). האיילה נפלה מהגג ושברה את הראש, וכך גם שירה הלירי והרומנטי.
המפלצת מגיעה בזמן ששיר האיילה משתק את כולם, והדוברת, שהגן הוא נפשה והיא אמורה לשמור על שעריו, "הייתה כלא הייתה". השכחה שבסוף השיר דומה בעיני למצב הזה של אובדן האני – "הייתי כלא הייתי". כשמשתיקים קולות אותנטיים של האני, כשמרדימים כמעט את כל האני מלבד חלק אחד אידיאלי, החלק הזה הופך לרודן אכזר, לא עוד איילה חיננית אלא מפלצת שדומה לשכחה, כי אינה אלא שכחת העצמי.
הוספת תגובה
למאמר זה התפרסמו 3 תגובות
- 1. זאב בעור של כבש?
-
מעניין דווקא הדימוי של שיכחה כרוע. אפשר לקרוא גם את השיר כתיאור של מחלת נפש, שאוולי הטוב שהיא מביאה מרדים את הנפש ומסתכם ברוע
- 2. מסכימה אתך יואב
-
זה נשמע כמו תהליך דיכאוני. ועכשיו שאנחנו מדברים על זה, מעניין להשוות ל"בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'.
- 3. רביקוביץ ווולך
-
דומה שהשיר של רביקוביץ' היה נבואה שהגשימה את עצמה, דומני שכשכתבה אותו עוד לא הייתה חולה.
ובקשר לדיכאון, לא הייתי רוצה להיכנס לאבחנות מדוייקות, במיוחד בגלל שאני עד ולא רופא, אבל דווקא למאנים דיפרסיבים יש מצב כזה של שיר שמשתק את המחשבות כך שיכול להיות שמדובר בתהליך שלם של דיכאון, מאניה והחלמה. הבעיה שלי היא בדימוי האחרון, כי אם אנשים לא היו שוכחים הם לא היו יכולים לחיות.