כן, אני רוצה מנהיגי שירה / ברברה ומסתרי החיים / בני ציפר ופולי הגשש

רוביק רוזנטל

5.11.07

כן, אני רוצה מנהיגי שירה

בפסטיבל השירה בנווה צדק השתתפתי בפאנל על שפה ושירה. העליתי שם את השאלה האם משוררים הם מנהיגי שפה. לכאורה אין ניגוד גדול מ"משורר" ההולך במעגלים בעולמו ל"מנהיג" המצוי כל ימיו במרחב הציבורי. אבל מי שעומד לנגד עיני אינם המשוררים הנאבקים בראש חוצות על הנהגה, אלא יהודה עמיחי שלא רצה להיות מנהיג, אבל שירתו הפכה אותו למנהיג שירה ושפה מפני שבדרכו השקטה והאמיצה חולל בה מהפכה.  אני כן מתגעגע לימים בהם מאבקי המשוררים עניינו מישהו מלבדם. אני כן מחפש את המשוררים ההופכים גיבורי תרבות, שהאחרונה בהם היתה יונה וולך. יש לנו משוררים מצוינים, אבל אינני בטוח שהדור הגדל היום ואולי אפילו קורא שירה יהפוך מי מהם לגיבוריו.

כשנפל אחי גידי הוצאתי את הספר "הה ברברה, איזו זנות המלחמה" המכיל משיריו, והוא הפך ספר חשוב לבני דורו. עד היום הספר שולח לי דרישות שלום, אבל חלק מגלגוליו מערערים את הרציונליזם האדוק שלי. על העותק בחתימתי שחיכה לי בדירה ריקה ברחוב אחד העם כבר כתבתי וסיפרתי, בין היתר ב"רחוב הפרחים 22". כשיצאתי מהפאנל בנווה צדק עמד בחוץ דוכן ספרי יד שנייה. הבחור מקרית טבעון, בעל חנות שפרש את הדוכן (יסלח לי שאיני זוכר את שמו) קרא לי והציג את "הה ברברה" שעמד שם בין הספרים. פתחתי את הספר, ובעמוד הראשון ראיתי בכתב יד נזירי, ייקי מאוד, הקדשה נזירית, ייקית מאוד: לקטה ואלברט, מלוטה. לוטה היא אמי, לאה רוזנטל. קטה בר היא דודתה ואלברט היה בעלה. שלושתם נוחם עדן, אבל העותק הזה חי, התגלגל אלי גם הוא אחרי 32 שנה, ושב למנוחתו על המדף.

מותו של פולי הפנה את הזרקור אל השפה הגששית וכך מצאתי את עצמי עוסק בה על במות שונות ומסביר את גדולתה וייחודה. בני ציפר, שבדרך כלל אני מסכים עם מחשבותיו וקביעותיו, יצא בשצף קצף נגד הגששית, ראה בה בידור זול להמונים וטען טענה כללית כי הבידור הוא אמצעי מתוחכם של השלטון לגרום לנתיניו לעסוק בשעשועים, ולא לצאת כנגד עוולות המלכות ושרירותה.

מה שיש לי לומר לבני מתחלק לשתיים. ראשית, אין שום דבר "עממי" בשפה הגששית. "העם" אינו מדבר בשפה הגששית, אלא השפה הגששית השתמשה בדמויות עממיות והעניקה להן שפה מתוחכמת, משוחקת, משועשעת, ובנויה על ידע עמוק בשפה. אם תביא לי את הטברייני שמסוגל לומר "רוח שיפוצים ביטחונית כללית מנשבת בכל רחבי הארץ וסביבותיה" אסיר את הטיעון. הנס שאירע הוא שהשפה המשופצת חזרה אל העם וזכתה לאהבתו.

שנית, יש יותר מאבק דמגוגיה בטענה בדבר הבידור כאופיום להמונים. האם עולם ללא שעשוע יהיה עולם טוב יותר? האם אין הבידור רכיב של האמנות באשר היא? האם באמת אנו זקוקים לבידור כדי לשכוח את הפוליטי? יש בידור טוב ויש בידור רע, כפי שיש אמנות טובה ואמנות רעה. ואם יש משהו שלא "השלטון" ולא "התקשורת" מאפשרים לנו לשכוח הם הרוגי המלחמות, ההיתקלויות והפיגועים. אין לזה שום קשר למה שבאמת גרם לתגובה על מותו של פולי, והם נעוריו ובחרותו של דור ההולך ומזדקן.

עוד על הגששים: http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/653/005.html

הוספת תגובה

1.    כוחם של צרופי מקרים

תמי	2008-01-12 06:42:55

קראתי, התרגשתי. העותקים של הספר החוזרים אליך ומתקבצים על מדף הספרים שלך, זה נפלא.