בלוגים
על קוצו של יו"ד
לי עברון-ועקנין
החוכמה הצנועה של לאה גולדברג והטעות המעניינת של יהודית רביץ
השיר הזה של לאה גולדברג די מוכר ואפילו דקלמו אותו בסדרה "האלופה". יש לו שני לחנים, של יהודית רביץ ושל אחינועם ניני. אני אוהבת את הלחן של רביץ, אבל היא עשתה, אולי שלא במודע, שינוי קטנטן ומכריע במילים. הנה השיר:
את ריח מטר האביב שעלה מאבני המרצפת
את מנגינת אורות הפנסים, את אגדת הכינור
את כוכבי המרום שטבעו בכוסי המברקת
את הכול, את הכול אזכור
ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא אדע אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה
היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
וכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא - אתה
בעינַי זה שיר קטן, חכם ולא יומרני. כל מי שהיה פעם נערה בת שבע-עשרה יודע שלפעמים האביב, הכמיהה והצחוק הנסתר ממלאים את העולם ואין ברירה אלא להתאהב, גם אם אין במי. החוכמה שבשיר בנויה על הניגוד בין מה שידוע וזכור ומה שלא; והכול, לפרטי פרטים, ידוע וזכור, חוץ מדבר אחד: האם כל זה היה בכלל קשור אל הנמען, אל מושא האהבה. "ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך...". הבית האחרון מסביר את הנסיבות שבהן "כל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה/ האמנתי שהוא - אתה". (יפה בעיניי ה"אתה" הזה שלא מכוון אל אף אחד במציאות.)
את מנגינת אורות הפנסים, את אגדת הכינור
את כוכבי המרום שטבעו בכוסי המברקת
את הכול, את הכול אזכור
ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא אדע אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה
היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
וכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא - אתה
בעינַי זה שיר קטן, חכם ולא יומרני. כל מי שהיה פעם נערה בת שבע-עשרה יודע שלפעמים האביב, הכמיהה והצחוק הנסתר ממלאים את העולם ואין ברירה אלא להתאהב, גם אם אין במי. החוכמה שבשיר בנויה על הניגוד בין מה שידוע וזכור ומה שלא; והכול, לפרטי פרטים, ידוע וזכור, חוץ מדבר אחד: האם כל זה היה בכלל קשור אל הנמען, אל מושא האהבה. "ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך...". הבית האחרון מסביר את הנסיבות שבהן "כל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה/ האמנתי שהוא - אתה". (יפה בעיניי ה"אתה" הזה שלא מכוון אל אף אחד במציאות.)
יהודית רביץ לא שרה ככה. היא שרה "ורק אני יודעת" (במקום "איני") ובכך הופכת את השיר לשיר רומנטי סתם. היה רומנטי, וחוץ מזה היה פרטי וחד-פעמי ורק אני יודעת (כלומר, עוד יותר רומנטי). וזה מעניין, בייחוד אם היא עשתה את זה שלא במודע; אולי משהו בה התקומם נגד רגע הפיכחון הזה בתוך הרומנטיקה, נגד ההכרה שמושא האהבה הוא הדבר הכי פחות חשוב בסוג כזה של התאהבות.
וסתם הערה קטנה: אני אוהבת מאוד מאוד את "רחובות הלומי אהבה". את ההשלכה הגרנדיוזית הזאת: העולם כולו מרגיש את מה שאני מרגישה, ולא סתם מרגיש, אלא הלום מזה לגמרי.
הוספת תגובה
למאמר זה התפרסמו 0 תגובות
2007