בלוגים
על החיים ועל המוות
יחיעם פדן
בטור הקודם הזכרתי את הספר "מקומאחר" מאת גבריאל זווין בתרגום יעל סלע-שפירו, שראה אור באחרונה. הספר עוסק במוות ובתעלומת מה שאחריו, ומן הראוי להגיד מילים אחדות על כך וגם על עניין חיי הנצח הנגזר ממנו.
במהלך רוב המאה העשרים שלטה הגישה שצריך להגן על ילדים ובני נוער מפני מידע מכאיב, ולכן נחשב המוות לנושא שהוא "טאבו" כמעט מוחלט. נכון שהיו חריגים: למשל, רוב גיבורי הספרים המשיכו להיות יתומים; וביצירות שונות הופיעו רוחות רפאים – ועצם קיומן מלמד שהמוות אינו הסוף, גם אם ה"חיים" של רוח הרפאים אינם מלהיבים במיוחד.
בעלי משקל רב יותר היו ספרים שקהל היעד שלהם אינו מוגדר באופן חד-משמעי – כלומר, אלה המיועדים גם לקהל מבוגר, כמו "פיטר פאן" (1911), "הנסיך הקטן" (1943) ו"מר אל, כאן אנה" (1974): בשניים האחרונים מת הילד גיבור הספר; ואילו בראשון מושמע יותר מרמז שלפיו וֶנדי, ג'ון ומייקל מגיעים למקומם של "הילדים האבודים", התינוקות הלא רצויים, ש"נפלו מהעגלות ולא נדרשו"; יש בכך יותר מרמז שמתו.
אמירה מפורשת הרבה יותר מוצאים בספרו של קלייב סטיפלס לואיס, "הקרב האחרון" מ-1956, ובספרה של אסטריד לינדגרן מ-1973, "האחים לב-ארי": הילדים גיבורי הספרים לא מתו באמת, נאמר גם כאן וגם כאן, אלא באו אל העולם הבא (פשוטו כמשמעו!) וממנו יתגלגלו אל העולם הבא, וכן הלאה. יש בכך מסר פשטני במקצת (נוצרי, אולי), ואפילו בריחה מהעיון הממשי בשאלת המוות.
ב"מקומאחר" מתואר מה שקורה למי שמגיע לאותו "עולם הבא": הוא נעשה צעיר יותר ויותר, עד שהוא נולד מחדש. במסר מרגיע זה אפשר לראות מעין תוספת להשקפה שמבטא איציק מאנגר בספרו "סיפור גן העדן" מ-1939, המיועד למבוגרים: באמונה היהודית יש אפשרות להניח שהנשמה יודעת הכול עד הלידה – ואז נשללת ממנה הידיעה, והלימוד מתחיל מחדש.
מדובר בצורות שונות של חיי נצח, בין שהמת ממשיך לחיות בעולם אחר ובין שהוא מתגלגל באישיות אחרת. המאמץ הזה, להרגיע את הפחד מפני המוות, מתעלם מהשאלה מה משמעותם של חיי נצח, ומה יקרה לנו אם ניפטר מהפחד מפני המוות באמצעות גילוי סוד חיי הנצח.
בשאלה השנייה הזאת עוסקים שני ספרים מרתקים: הראשון הוא "החוף הרחוק ביותר" מאת אורסולה לה-גווין משנת 1972, המתרחש בעולם של קוסמים ההולך ומאבד את כוחות הקסם. לתקלה המאיימת להחריב את העולם גרם קוסם שביקש לעצמו חיי נצח, ולכן פתח את הדלת בין עולם החיים לעולם המתים. הרב מג גד נחלץ להציל את העולם מהסדק המאיים להביא לחורבנו, וכדי לתקן את המעוות הוא נאלץ להגיע לעולם המתים, שממנו אין חזרה (אלא אם כן אתה גיבור הסיפור). מי שמבקש לערער את הסדר בעולם עלול להביא עליו את קצו, אומרת הסופרת, ותפקידו הראשי של הקוסם הוא לשמור על האיזון, ולא להפך (כמו שחשבנו). יש בכך מן החשיבה של ברוך שפינוזה: החופש הוא ההכרח, ולא השרירות.
הספר השני הוא "טאק לנצח" מ-1977 מאת נטלי באביט. בחורש שלֵו מפכֶּה מעיין שוויני בת השתים-עשרה רוצה לשתות ממנו, והדבר נמנע ממנה כמעט בכוח: בני משפחת טאק חוטפים אותה רק כדי להסביר לה כי מדובר באסון. הם מספרים לה כי כל השותה מהמעיין זוכה לחיי נצח, וכי הם עצמם שתו מן המים בטעות, ולמדו מהניסיון המר מדוע חיים שאין בהם מוות הם חסרי טעם, כי הם "מחוץ לחיים". במחשבה הזאת, הפוך על הפוך, הם משכנעים את ויני – ואולי גם את הקוראים.
"אנחנו נחיה לנצח!" שרים גיבורי סדרת הטלוויזיה "תהילה" בתחילת כל פרק. האם כוונתם להגיד כי הם צעירים ויפים, או שימשיכו לדבר עליהם הרבה אחרי שלא יהיו כאן? ואולי יש בכך גם אמירה עמוקה יותר: כל עוד אנחנו עסוקים בעשייה משמעותית, יש לנו הרגשה של עצמה ונדמה לנו כי לא נמות לעולם. ולהפך: מי שמפסיק לעשות לא רק השלים עם המוות, אלא הוא מת בחייו. תחשבו על זה.
2007