לכבד את מחבר הספר. בהווה

מאות תרגומים חדשים עולים על מדפי הספרים שלנו בכל שנה, וחזקה על המו"לים שינסו לבחור בספרים שיעוררו עניין בקהל שלנו. ועם זאת, הצלחת הספר בעברית תלויה במידה רבה גם בעבודתו של המתרגם, האמור להעניק לנו את האשליה החלקית כי הספר נכתב בעברית - וזאת למרות הכללים המחייבים אותו, שעברו מהפך של ממש.

 

פעם, לפני עשרות שנים, היה העיקר להתאים את התרגום לקהל הקוראים, גם במחיר סטייה ניכרת מהמקור; ואילו היום הנאמנות למקור היא הצו המחייב, ומותרים רק שינויים הכרחיים. מתברר שלא כל המתרגמים שמעו על כך, או שלפחות לא כולם מגדירים "שינויים הכרחיים" באותם מושגים. השיא היה בעיני, כשמתרגמת שאת שמה לא אסגיר הודתה כי החליפה משטח בטון במדשאה ירוקה. למה? כדי שהאווירה בספר תהיה נעימה יותר.

 

מתרגמת אחרת, מוערכת, התגוננה במילים אלה: "בזמן האחרון יוצאים לתרגום יותר ויותר ספרים שאפילו עוד לא התפרסמו [בארץ המקור]. כתוצאה מכך מגיעים לידי ספרים שיש בעיות קשור בכתיבה שלהם והעריכה שלהם מרושלת ולא מקצועית. באחד מהם [...] היו בעיות אפילו בתחום העלילה! [...] הכנסנו בו תיקונים. מזעריים, אבל תיקונים. וגם בספר [הבא] תהיה עריכת מקור. ראשית, שפת התרגום תהיה יפה יותר מהשפה שלה, כי יש גבול לחרפה. שנית, פה ושם יש מקומות שחייבים לסתום חורים בעלילה. [...] אני לוקחת על אחריותי לשפר את הספר. בפירוש כך".

 

ואם לא די בכך, מתברר שיש מתרגמים המרשים לעצמם "חופש פעולה" לא רק כשהמחבר כושל, לדעתם, או שלא ערכו אותו כהלכה, כנראה, בשפת המקור. כך, למשל, כשספר כתוב כולו בהווה, כבחירה סגנונית, האם מותר למתרגם לשנות את הזמן לעבר? לפני שנים אחדות עסקתי בשאלה זו אגב כתיבה על "שיילו" מאת פיליס ריינולדס ניילור בתרגומו של אמנון כץ:

 

" הדמויות והעלילה לא השתנו כמובן בתרגום, אבל מבחינת לשונו קרה לספר דבר לא טוב עם המעבר לעברית. מילא התבניות הלשוניות המיוחדות, המוחמצות לחלוטין; אבל האם המתרגם, או מי שערך אותו, לא הבחינו בייחוד זה של דיבור בלשון הווה? בשורות סמוכות כתוב, בלשון הווה רציפה, "הבית של דייוויד הווארד גדול אולי פי שניים משלנו... דייוויד אומר ש... ואני מתאר לעצמי ש... גברת הווארד..." ואז: "היא תמיד התכוונה לזה מכל הלב. כאילו היא חושבת..." למה לא "היא תמיד מתכוונת"? הסטייה החלקית הזאת עושה את הסיפור להרבה פחות נעים לקריאה, ומכל מקום זו החמצה גדולה בספר מעין זה, שבו לא רק הסיפור חשוב אלא האופן שבו הוא מסופר. "

 

שתי תשובות לי על השאלה מה רע, בעצם, בשינוי? ראשית, הפן המוסרי. הבחירה בזמן היא חלק מסגנונו של הסופר, שאותו אין לנו רשות לשנות. ושנית, לבחירה יש טעם - למשל, הסופרת בחרה בה כדי להמחיש את הפשטות בדרך המחשבה של גיבור הספר, שחלק ממנה היא העמדה שנקט: אם מתעללים בכלב - מותר לגנות אותו; מותר? חובה!

 

המתרגם, שכתב לעיתון ומחה על דברי, החמיץ את שני הנימוקים האלה: לדבריו החליט לא להשתמש בלשון ההווה מפני שהיא... משמשת בצה"ל. מפי מתרגמים אחרים שמעתי שבעברית ספרותית לשון ההווה "אינה עובדת" (שיגידו את זה למחברים הכותבים כך גם בעברית). לא השתכנעתי: אם "זה עובד" בשבדית, פולנית ובאנגלית - למה לא בעברית? סופרים כותבים בלשון ההווה, וגם אם אינה מומלצת ולפעמים "מנדנדת", אין לפסול אותה על הסף.

 

ההסבר של שרון פרמינגר לשאלת ההווה יפה בעיני לכל ספר שנכתב כך:

 

" לשון ההווה בספר משמשת במקום מצלמה... הסופר אומר לקורא: ´בוא, אני רוצה להראות לך משהו. הנה, אתה רואה את הכנסייה הזאת שם? בוא, נלך לשם. כן, הדבר הזה שאתה רואה מימין, זה בית-הספר´ וכולי. את המשפטים האלה סתם בדיתי עכשיו, אבל זה העיקרון של הספר. ואז מה קורה? הוא יוצר למעשה virtual reality בתוך ספר. שזה דבר מדהים, לדעתי. באמת יפה בעיני. הוא יוצר ספר שהוא סרט, כאילו מצולם במצלמת וידיאו, עם ההתקדמות של המספר והקורא בתוך העולם של הספר. בספר כזה לא יעלה על דעתי לשנות את הזמן! בכלל אין טעם לספר אם משנים את הזמן, ולמעשה בלתי אפשרי בכלל לשנות אותו! [...] ספר כזה יהיה בלתי נסבל גם בעברית; ואם מחליטים שזה יהיה בלתי נסבל, אסור לתרגם את הספר. ברור. לא עולה על דעתי אחרת. "

 

באחרונה ראה אור הספר "מקומאחר" מאת גבריאל זווין בתרגום יעל סלע-שפירו, ומיד רואים שהוא כתוב בהווה; אגב, לוסי היא כלבה:

 

" לוסי מגיעה אל חדרה של ליזי וסוקרת אותו בעגמומיות. חייה של נערה מתבגרת הם אוסף של דברים שונים ומשונים: חזייה בצבע טורקיז זרוקה על צג מחשב, מיטה לא מוצעת, אקווריום מלא תולעים, בלון בלי אוויר מיום האהבה האחרון, שלט "אין כניסה" התלוי על ידית הדלת, זוג כרטיסים לא מנוצלים להופעה של להקת מאשין מתחת למיטה. איזו משמעות יש לכל הדברים האלה בסופו של דבר? ומה זה חשוב? האם אדם הוא בסך הכול ערמה של גרוטאות? [...]

 

לוסי יושבת נוקשה בחיקו הצר של אלווי ומדמיינת שליזי רק נסעה לקולג´. [...] לוסי גונחת, גניחה של אבל בעיקר, אבל גם של רעב (חייבים להודות). [...]

 

"הלוואי שהיית יכולה לדבר," אומר אלווי. "בטח יש לך מחשבות מעניינות".

 

"הלוואי שהיית יכול להקשיב," נובחת לוסי, אבל אלווי ממילא לא מבין אותה. "

 

לא עובד? דיווח צה"לי? סליחה, אבל זה פשוט קשקוש! לשון ההווה זורמת ונעימה לקוראים אחדים, מעצבנת וילדותית בעיני אחרים, והמו"ל יכול לשקול זאת כחלק מהחלטתו לתרגם ספר זה או אחר. על דבר אחד כדאי שנסכים: המו"ל יכבד את הספר ולא "יתרגם מאחורי גבו" של המחבר באופן שלא התכוון אליו; ובוודאי יעשה כך המתרגם, המלין לא פעם על כך ש"שינו לו את התרגום". מה ששנוא עליך...

---

שם:
נושא:
תוכן: