קניוק, באר, מציאות ובדיון / דם סמוק ודם סמיך / תתקשר בבקשה למספר הקווי

רוביק רוזנטל

16.9.07

קניוק, באר, מציאות ובדיון

אהבתי מאוד את "לפני המקום" של חיים באר, שגם טלטל אותי למחוזות שבהם נדדתי בעבר, בין אלכסנדרפלאץ לאגם ואנזה. קראתי בהשתאות את "על החיים ועל המוות" של יורם קניוק, שהוא ספר על ההיאחזות בחיים על קו הקץ ומעבר לו. שני הספרים שייכים למה שנראה כתת-ז'אנר: ספרי בדיון שאינם בדיוניים. כלומר, שאין נבדית בהם עלילה אלא הם נוטלים עלילה שהתרחשה בחייהם ומספרים אותה בכלי הסופר. כזה הוא גם "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז. באר עשה זאת ב"חבלים".

סמי מיכאל, סופר מצוין שיצרתי אתו ספר שיחות לפני כשבע שנים רואה בבניית העלילה את ליבת עבודת הסופר. "רק ברגע שאתה נפרד מהדברים 'כפי שהתרחשו באמת' אתה מתחיל להיות סופר", אמר לי. אני מעריץ אנשים היודעים להמציא עלילה, אבל אינני בטוח שאני מסכים עם מיכאל. כולנו טובלים בעלילות. הן מתרחשות בעיתון, הן מתרחשות בבית הסמוך, הן מתרחשות במשפחה האינטימית והמורחבת, והן חיינו. סופר הבוחר עלילה ש"התרחשה המציאות" ודבק בקווי המתאר שלה מתפנה לדברים שחשיבותם עשויה להיות רבה יותר: פענוח "העלילה" בתוך רצף האירועים; פענוח החוקים הפנימיים המניעים את הנפשות הפועלות; יכולת התיאור, השפה. הידיעה ש"זה קרה באמת" אינה ממעיטה מערכו של הסיפור. אם נעשה בה שימוש נכון היא מהדהדת ביצירה ומעשירה את חוויית הקריאה.

ליאת, העובדת במשרד עורכי דין כלשהו, כותבת: "אשמח אם תוכל לשים קץ לוויכוח במשרדנו. האם כאשר רוצים לא לעשות הבחנה בין דם לדם נכון יותר לומר 'דמו אינו סמוק יותר', או 'דמו אינו סמיך יותר'?" ליאת הוסיפה שהיא סבורה שהביטוי הנכון הוא "סמוק יותר".

כתבתי לליאת שהצדק אתה. "דם סמיך" שייך לאופרה אחרת: הביטוי "דם סמיך ממים" משבח את חשיבותם של קשרי המשפחה. מקורו בגרמנית של ימי הביניים, והוא מוכר היום בביטוי האנגלי blood is thicker than water . "דמו של מי סמוק יותר" הוא תרגום של ביטוי תלמודי ארמי:  "דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?", (פסחים כה ב), בתרגום מילולי: שמא דמו של אותו אדם אדום יותר? והוא אינו מוכר מחוץ לעברית.

באותו ערב הלכתי לראות את ההצגה "חברון", והנה נשמע בה ברמה המשפט (ציטוט מהזיכרון) "דמו של מי סמיך יותר", הפעם בעימות הישראלי-פלסטיני. כך מתערב לו דם עם דם, סמוק עם סמיך, סמוך עם סמיק, וכולם זורמים במחזור הדם של העברית.

את רוב זמננו אנחנו מבלים בקירבה לטלפון יציב, המחובר בחוט אל הקיר, ולו אותו אביזר פלאי הקרוי שפופרת. מכשיר נוח וידידותי המוכיח את כוחו כבר הרבה למעלה ממאה שנה. הוא אינו הולך לאיבוד, אינו כפוף להפרעות ורעשים, נוח לחיוג ודיסקרטי, ולא פחות חשוב, זול יותר. הוא נמצא בבית, במשרד, ליד המיטה ובמקרים נדירים אפילו בקרן הרחוב. ובכל זאת הטלפון הסלולרי מצלצל, ואני מוצא את עצמי שוב ושוב חוזר על הבקשה המעצבנת "תתקשר בבקשה למספר הקווי".

ברירת המחדל, במובן המדויק של המילה, היא להתקשר לסלולרי. למספר הקווי מתקשרים כשאין ברירה. והרי הם יודעים שאני כנראה בבית, או במשרד. במקרה הגרוע אם ה"קווי" לא יענה, נותרת האפשרות לחזור לסלולר. למה באמת? כי הסלולרי השתלט על חיינו בסדרת מהלכים שיווקיים מרשימים. כי הוא יוצר מראית עין של נוחות וזמינות. ובעיקר, הוא נתפס כחלק מאתנו, מעין הרחבה של האוזן והפה, תפור לעור, תפור לזהות, תפור לעצם קיומנו. אבל הוא לא. אז תתקשר בבקשה למספר הקווי. או. עכשיו שומעים טוב.

הוספת תגובה

1.    (ללא נושא)

אסף	2007-09-22 21:58:49

קניוק מדהים ומרגש
;

;
ובחייאת תתקשרו לקווי !