בלוגים
מאבק בלתי אפשרי
יחיעם פדן
בביקורת מפרגנת על ספרי, "אדיסאוס", כתב בארי צימרמן ב"מעריב" (10 באוג´ 2007) שאינו מבין מדוע בחרתי לתאר את הרפתקאותיו של הגיבור באופן מציאותי, ותהה "לאן נעלם המימד המיתי?" כדוגמה מובהקת הצביע צימרמן על פוליפמוס, המוצג ב"אודיסאה" של הומרוס כקיקלופ ענקי, בנו של האל פוסידון. כדי להשיב על שאלתו מן ההכרח לברר מה עושה את המיתוס למיתוס; וכדי לענות על כך נקרא בעמוד 224 בספרי, שבו אודיסאוס מספר גם על אותו פוליפמוס:
" כדי ללמדם על אותן הסכנות, ועם זה להסיח את דעתם ממצבם העגום, סיפר להם על הדייג גְלַאוּקוֹס, שטעם יום אחד עשב [...], וכך התעוררה בו משיכה איומה אל הים. הוא לא רצה עוד אלא דבר אחד: לשחות בין גלי הים ולצלול אל מעמקיו. תפילותיו נשאו פרי מהר מכפי שציפה: אוקיאנוס נטה לו חסד, וכך גם טֵתִיס רעייתו. יום אחד גילה גלאוקוס כי סביב ביתו התקבצו עשרות נהרות, וכי הם דוחקים בו לבוא עמם אל הים.
ברגל קלה מיהר אל ראש המצוק, וזינק אל הים – כשהנהרות בעקבותיו. היו בהם ששטפו את כתפיו, והיו שזרמו מתחת לרגליו ועיכבו את נפילתו. מכל מקום, תחת המים הרבים האלה היה גלאוקוס לאל ים כמו פּרוֹטֶאוּס וכמו טְרִיטוֹן.
כדרכם של אלים, השתכשך גלאוקוס במימי מפרץ אחד – ומיד מיהר וחצה את הים לקצהו האחר. כך הזדמן לו לחזות בנערה יפהפייה בשם סקילה, הרוחצת בחוף שקט ורגוע. הוא עשה כמיטב יכולתו לכבוש את לבה, אבל סקילה ברחה מפניו. וייתכן שסקילה בזה לגברים בכלל – כי גם את פוליפמוס בנו של פוסידון דחתה מעל פניה ממש באותו היום.
פוליפמוס פנה בתלונה אל אביו, והלה הבטיח לעזור לו; ואילו גלאוקוס המאוהב פנה אל אַמְפִיטְרִיטֵי, רעייתו של פוסידון. גם אלת הים הבטיחה לעזור לגלאוקוס – אבל לעומת פוסידון, שמילא את הבטחתו, פעלה אמפיטריטי בדרך הפוכה. [... כי] אם סקילה תיעבה את גלאוקוס על מראה הדג שהעניקו לו המים, הרי בעיני אמפיטריטי מצא חן והיא רצתה בו לעצמה. [... ולכן] העניקה לגלאוקוס עשב מכושף. היא יעצה לו להשליכו במימי החוף שבו סקילה רוחצת, וגלאוקוס עשה כדבריה. אז שט כחץ מקשת אל החוף שמעברו האחר של המצר, והמתין שם לבוא השעה שבה נהגה סקילה לרחוץ.
בעודו ממתין, הוציא פוסידון את מזימתו אל הפועל, ועל גלאוקוס הוטלה רשת בלתי נראית, שהלכה ומצצה את כוחותיו. כל מתנות המים שהעניקו לו מאה הנהרות הלכו ונשאבו מתוך גופו אל תהום עמוקה מתחת לסלע כביר, וסביבה מים שחורים.
מאז ועד היום שוכנת באותו מקום המפלצת האיומה כאריבדיס. שלוש פעמים ביום היא יונקת את מי הים במערבולת כבירה, ושלוש פעמים ביום היא שבה ופולטת אותם.
אבל נורא מכך היה גורלה של סקילה. בעוד פוליפמוס מתגנב אל הפינה שבה נהגה לרחוץ, בטוח כי אויבו שוב לא יעמוד לו לרועץ, ראה בעיניו איך הנערה הענוגה מתקרבת אל מי הים – ונוכח מבטו המשתאה הפכה האומללה למפלצת הנובחת בששת ראשיה, ושתים-עשרה רגליה נטועות בחוף. ששת צוואריה התנשאו אל על, וראש הכלב שעל כל אחד מהם החל משמיע יבבות ונביחות קטועות של פחד ושל תחינה לרחמים.
וכך הם ניצבים זה מול זה, הנערה היפה שסלדה מנישואים, גם עם אלים או בני אלים, והדייג שהיה לאל ים והאמין כי יוכל ליטול כל מה שלבו יחשוק בו. הם מתבוננים זה בזה משני עברי המצר, ואין ספק שלא פחת התיעוב שבלבה או הכעס שבלבו; ואוי למי שנופל ביניהם. "
בסיפור האהבה המוזר הזה קיימים סממנים שבלעדיהם אין למיתוס קיום: פעולה של אלים או יצורים בעלי כוחות כישוף; מטמורפוזה המוכיחה בלי ספק את קיומם של הכוחות האלה, ובסיפורי היוונים – גם שרירות לב חסרת חמלה. אגב, בנו של פוסידון יוצא מהאפיזודה הזאת ללא פגע – אם כי בלב שבור – והנפגעים הם בני תמותה. האם זהו אותו "פוליפמוס" המופיע גם ב"אודיסאה"? הרי המפגש עם אודיסאוס אינו קשור באלים כלל – שום כישוף, שום מטמורפוזה! להפך, יצורי אנוש חלושים גוברים על המפלץ, מנקרים את עינו היחידה ושמים אותו לצחוק. אם מפעילים את מידת הסבירות, וכך עשיתי בספרי, המפגש היה הרפתקה מסעירה, אבל לא מיתוס. ממילא חייב "פוליפמוס" לחזור לממדיו האמיתיים – שמהם צמח לגיבור מיתולוגי רק משהתגלגל סיפורו מפה לאוזן: בספרִי עובר הסיפור גלגולים אחדים, שבמהלכם הלך וגדל, הלך והתעצם... רק בגלגול האחרון, אצל דמודוקוס המשורר העיוור (בן דמותו של הומרוס עצמו), הפך "פוליפמוס" לקיקלופ.
הוספת תגובה
למאמר זה התפרסמו 1 תגובות
- 1. אודיסאוס
עכברתולה 2007-09-22 20:15:57
2007