הרפי, הארפיה

לי עברון-ועקנין

15.8.07

הרפי, הארפיה
 
קודם כול אזהרה, יהיה כאן ספוילר (לא חמור כל כך) ל"משקפת הענבר", הכרך השלישי בטרילוגיה הנפלאה של פיליפ פולמן "חומריו האפלים". 
 
הטרילוגיה מעניינת באופן כללי, אבל במיוחד תפס אותי קטע שעוסק בהארפיות (במקור, יצורים מן המיתולוגיה היוונית - נשים/ציפורים נוראות שמלוות אנשים אל מותם). אצל פולמן ההארפיות מציקות לרוחות המתים בכך שהן רואות ומראות את הרע שבכל אדם. הן לוחשות לכל מת על הדברים האיומים והנוראים שעשה וחשב, על הפגמים והכישלונות, והן ניזונות מזה. אבל כשהן שומעות סיפור של אמת על החיים, הן מרגישות שהאמת מזינה אותן יותר, ומסכימות לקבל משהו אחר במקום הרע שבכל אדם - שכל אדם יספר להן את סיפור חייו האמיתי, ואסור יהיה לו לשקר ולא להשמיט שום דבר.
 
חברתי אריאל להמן (מחברת "עד העונג הבא") השוותה את מיתוס ההארפיות לשיר של ביאליק "ויהי מי האיש". ואני מצטטת אותה: "ביאליק מתאר איך אדם זר יקרא את ספר חייו ויכיר את מכאוביו וייסוריו, את רגעי ההשפלה והחרפה שלו (´דברי מרורות´). ביאליק מביע ביטחון בכך שיהא האיש אשר יהא, ´להמון לבי לא יבוז ובמכאוב נפשי לא יתעלל´. ביאליק שואב את הביטחון הזה מכך שהמפגש עם הנפש החשופה – ´בכל נגעיה תעמוד ובכל מדוויה הרעים ובכל כשלונה ועלבונה´ - מעורר אמפתיה במקום בוז. הנפש החשופה מעוררת אמפתיה כי בסופו של דבר כולנו בני-אנוש ושותפים ברובד קיומי לאותם כישלונות, אכזבות ואף חרפות.
 
"עברתי חוויה רלוונטית כשקראתי את הווידויים של ז´אן ז´אק רוסו – רוסו מתאר שם את חייו כולל פרטים מזעזעים לחלוטין על מעשים שפלים מוסרית שעשה. במיוחד הזדעזעתי מתיאורו איך הכריח את המשרתת שלו למסור את ילדיהם המשותפים לאימוץ פעם אחר פעם (5 פעמים היא הרתה לו ו-5 פעמים הוא אילץ אותה למסור את התינוק לאימוץ, הוא מספר איך היא בכתה כשהייתה צריכה להיפרד מהתינוק שלהם...)  הסיפור הזה עורר בי שאט נפש שקשה לי לתאר במילים, והנה בכל זאת, כשקראתי את רוסו מספר זאת מבפנים, מתוך עולמו המיוסר, הצלחתי להבין את הלוגיקה הפנימית של המעשה, יכולתי לראות מאיפה זה בא, ומצאתי עצמי בעמדה מאוד מורכבת של דחייה ובו בזמן הבנה ללבו של רוסו וצער על ייסוריו.
 
"יש משהו באמת החשופה שמעביר אותנו משיפוטיות לאמפתיה. כשאדם פורש נפשו בפנייך את לא יכולה לבעוט בנפש הזו.
 
"ההארפיות בעצם מקבילות למוסד הווידוי, רק שהן מגיעות אחרי המוות ולא רגע לפני, מפני שבמיתולוגיה היוונית החיים נמשכים אחרי המוות. מי שמתוודה על חטאיו זוכה למנוחה, מי שלא, ימשיך ויסבול מייסורי מצפון גם אחרי מותו. לא בכדי במסורת הנוצרית הזכות האחרונה של המת, המגיעה לכל אדם כולל לרוצח שפל, היא כומר מוודה – התפיסה היא שכל מה שעשינו ניתן ברובד מסוים לחמלה ולמחילה, שכן גם העוולות והחרפות הן חלק מחיי אנוש ומטעויות אנוש. זו התפיסה ההומאנית הזו שעומדת בבסיס מוסד הווידוי כמו גם בבסיס הפסיכותרפיה. התפיסה הזו היא גם הבסיס לדעתי למיתוס ההארפיות, רק שהמיתוס מדגיש את הצד האפל – לא את החמלה שמעוררת הנפש החשופה, אלא את ייסורי המצפון שאוכלים מבפנים את מי שאינו כן ביחס למעשיו. ההארפיות הן ההתגלמות של ייסורי המצפון המצפים למי שאינו מתוודה.    
 
"הווידוי מעורר חמלה כי הוא קשור בכנות ובאחריות. אם אתה מתוודה זה אומר שאתה אחראי למעשיך, ורק מהמקום הזה אפשר לסלוח לך. זו בדיוק הנקודה של ה´אמת´ – אם אתה מספר לא ממקום של אמת/לקיחת אחריות אלא ממקום אחר שבו אתה בעצם ממשיך להונות את עצמך, ההארפיות לא ירפו ממך."
 
ואריאל אף הצביעה על צירוף המקרים היפה שנוצר בעברית – הדמיון בין המילה "הארפיה" לפועל "להרפות".
 
דבריה של אריאל עזרו לי להבין למה ההארפיות אצל פולמן ריתקו אותי כל כך. אני אוהבת דיבור אמת ועומק וזקוקה לו עד כדי כך שאני לא סובלנית למנגנוני הרחקה כמו ציניות וקינטורים. ואמנם ההתעקשות על האמת מניבה לעתים רגעים נפלאים של קרבה והבנה, ואמנם אני הארפיה טובה ואמפתית, אבל לפעמים גם אני צריכה להרפות קצת.

הוספת תגובה