מה קוראים בגיל 15?

יחיעם פדן

14.8.07

בקרוב יתחילו להקרין גם אצלנו סרט ששמו יהיה [אולי] "ממלכת טרביתיה". הספר שלפיו נעשה הסרט, ושאותו כתבה קתרין פטרסון, נקרא באנגלית bridge to terabithia ; והסיבה לכך שספר מצוין זה – זוכה פרס ניוברי לשנת 1978 – לא תורגם עד היום היא ההגדרה המחייבת אצלנו ל"ספרי נוער": מתכוונים בעיקר לבני תשע או עשר עד שתים-עשרה או שלוש-עשרה, קבוצת הגיל המקבילה ל- juvenile באנגלית. משמע, חסרה אצלנו המחלקה לבני ארבע-עשרה עד שבע-עשרה הנקראת באנגלית young adults . נערים ונערות אלה, אומרים המו"לים, כמעט אינם קונים ספרים; ואם כן, לשם מה להתאמץ ולהפיק למענם כותרים? אלה מהם שכן קוראים, ממשיכים המו"לים – שיקראו ספרי מבוגרים. ובאמת, למרות המחשבה הרבה המושקעת בשנים האחרונות בהתאמה הגילית (ראו בטורים הקודמים), גם היום יש רק ספרים מעטים המתאימים לבני חמש-עשרה, וחובבי הקריאה מקבוצת הגיל של תלמידי התיכון אכן מחפשים לעצמם עניין בספרים המיועדים למבוגרים.
 
את הקביעה הזאת צריך לסייג: יש סוגה אחת, פנטסיה, שבה רואים אור ספרים המיועדים בעיקר לבני ארבע-עשרה ומעלה. הטרילוגיה "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן (כתר ואופוס), למשל, קשה מדי בתכניה לנוער (רצח, מוות של ילדים, שנאת אם לפרי בטנה), ונקראת יותר מכול בין בני אותו גיל ביניים ש"אינם קונים ספרים". הוא הדין בספרהּ של הגר ינאי, "הלויתן מבבל" (כתר); יש עיסוק במחלות נפש גם בספרי נוער, אבל לא כך.
 
ראוי להזכיר שההתאמה הגילית של הספרות בעברית הייתה חלקית גם בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת; אלא שאז ספרי הנוער של הוצאות שטיבל או אמנות היו לעתים "מבוגרים מדי", ולכן התאימו אפילו לבני שש-עשרה. בשנים הבאות התהפכה המגמה, ואף על פי שנעשו ניסיונות אחדים – למשל, סדרת "אופיר" בשנות השמונים של המאה העשרים (הקיבוץ המאוחד), ובה גם ספר שכתבה אותה קתרין פטרסון, "אמן הבובות" – זה שנים רבות אין כלל כותרים המכוונים במודע לבני ארבע-עשרה ומעלה, חוץ מהמעטים שהגניב אברהם יבין לספרייה לעם של עם עובד וכמה ספרים ששויכו בטעות לספרי הנוער; המפורסם באלה האחרונים הוא "מר אל, כאן אנה" של פין: גחמה מיוחדת במינה של אוריאל אופק סיפקה לסדרת "מרגנית" את הספר הנמכר ביותר שלה.
 
ואולם להחלטה השרירותית למדי של המו"לים יש מחיר כבד. מאחר שאין מחלקה כזאת, "מתבגרים" או "תיכוניסטים", מכופפים המו"לים את ספרי המקור המיועדים להם להיכנס למשבצת היחידה הקיימת – ספרי נוער. כתוצאה מהאונס הזה נוצר מצב מוזר, וספרה של חוה חבושי, "בזווית לא נכונה" (ספרית מעריב), למשל, מופנה לבני אחת-עשרה או שתים-עשרה, וכך גם ספריה של עמי גדליה, "מסע בעקבות האהבה" (הקיבוץ המאוחד), "ידידות ארוגה ברשת" (ספרית פועלים) או "נעמתְּ לי מאוד" (ידיעות אחרונות) – אף על פי שכולם כאחד יכולים להתאים בדוחק לבנות שלוש-עשרה, וקהל היעד שלהם הוא בני חמש-עשרה ומעלה. ומה קורה בפועל? לקורא בן חמש-עשרה ומעלה כבר "לא מתאים" ליטול ספר כזה; ואילו הקורא הצעיר ממנו אינו מוצא בהם די עניין (אהבת בוסר של נערה לאדם מבוגר, משיכה גופנית, יחסי מין בין בנות אותו המין) – זה אולי מסקרן ורוצים לקרוא, אבל כעבור רגע זה כבר לא. לא בגיל שתים-עשרה!
 
ההפסד שלנו, כקוראים, הוא כפול: לא רק ספרי מקור רבים עוברים התעללות קשה כדי להכניס אותם לסד ה"נכון", אלא שגם אין מתרגמים ספרי young adults מצוינים, כספריה של וירג'יניה המילטון הגאונית, זוכת פרס אנדרסן, או אלה של קתרין פטרסון, א"ל קוניגסברג וג'רי ספינלי. בשנים האחרונות נכללו ב"סדרה הצעירה" של כתר כותרים אחדים שיש בהם כדי לדבר אל בני חמש-עשרה ומעלה יותר מאשר לבני שתים-עשרה – למשל, "מלחמת השוקולד" של קורמייר, "הרפתקאות סמוק בליו" של ג'ק לונדון, "חוד הכישור" של רובין מקינלי וספר נוסף העומד לראות אור, "נץ הים" של סאבאטיני. האם יגיעו לידיים הנכונות – או ששוב יימנעו ה"מתבגרים" מהסדרה שבה גם ספרים המיועדים לבני עשר?

הוספת תגובה