בלוגים

גדעון לוי ועדי אופיר / הילל המקלל / טוני סופראנו מוכר פיתות

רוביק רוזנטל

12.8.07

גדעון לוי ועדי אופיר
בערב שנערך בצוותא לכבוד צאת הספר "ללא מילים" של עמליה רוזנבלום וצבי טריגר מטעם "אופקים חדשים" עסקו בין היתר בשפה הפוליטית. שניים מהדוברים באו מהמקום "עוכר השמחה" כדבריהם של ההתנגדות לכיבוש וניסו להתייחס להיבטים לשוניים שלו. אלה היו עדי אופיר, מכוהני הפוסט-ציונות באקדמיה הישראלית, וגדעון לוי, איש "אזור הדמדומים". שוב חשתי אותה אי נחת עמוקה מהקלות הבלתי נסבלת של משחק במושגים ובמילים מבית היוצר של עדי אופיר, שהפעם טרח לחזור לדיון החבוט ב"מדינה יהודית דמוקרטית". אין קל מהלעגה על הצירוף הזה, כמה קל להציג אותו כסתירה שאינה עומדת במבחן לוגי כלשהו. אלא שהכשל הלוגי של אופיר עצמו הוא בהגדרות היסוד ובשימוש המניפולטיבי ב"יהודית" (שהיא תמיד דת עם יסודות קנאיים) ו"דמוקרטית" (שהיא תמיד מודל תיאורטי מושלם), שלא לדבר על "ציונית" (הנשמעת בפיו כנפיחה היסטורית). אלא שגם "היהודי" וגם "הדמוקרטי" כמו גם "הציוני" הן ישויות היסטוריות, חיות, עמוסות סתירות פנימיות בעצמן, ונושאות מסורת של שאלות ואפשרויות, והן הסיפור הקשה אבל האפשרי, בינתיים, של הקיום הישראלי.
גדעון לוי בא ממקום אחר, מקום של נוכחות, רגש, אמת פנימית ולא משחקי מילים, וגם הבנה של המקום הקשה הקרוי השחתת השפה. הוא דיבר לקהל. הוא דיבר אלי. תודה, גדעון.
 
הילל המקלל
סיפרתי בעבר ב"העין השביעית" על חטאי בעלייתו של הילל וייס לזירה הציבורית הלגיטימית. בינתיים וייס הגיע כבר אל קצה העזאזל, אבל לטענתו מי שעומד לקפוץ ממנו הם אנחנו ולא הוא.
הילל וייס אינו העניין אלא תרבות הקללות של אנשים הרואים עצמם מייצגי היהדות הטהורה. סל הקללות של אנשי חברון כלפי חיילים או ערבים יכול למלא ספר קללות ישראליות חדש שאינני מתכוון להוציא. הוא חובר לפולסא דנורא, הוא חובר לאמונה התפלה על האסונות הפוקדים את מחוללי ההתנתקות, הוא חובר לקללות עובדיה יוסף, הוא חובר לקללות שילדי מתנחלים מתרגלים מגיל אפס, הוא חובר לקללות כנגד רבין ואלוני שוייס עצמו פרסם במדור הדעות של "חדשות" שערכתי ואני חשבתי אז שזה מאוד מצחיק. הוא המקום הנמוך ביותר שהיהדות המודעת לעצמה הגיע אליו. הילל המקלל הוא סתם ישראלי מכוער, למרות שאני משער שמעולם לא גנב מאפרה מבית מלון, ואפילו לא אמר מילה לנהג שחתך אותו.
 
טוני סופראנו מוכר פיתות
ואם הגענו לישראלי המכוער, תשמעו סיפור. מידי שבוע אני נוהג לפקוד חומוסייה בצפון תל אביב. לבעלת החומוסייה קוראים א. (המסתורין יובהרו בהמשך), ויש לחומוס-פול שלה טעם עז וממכר. מאחר שהזמן דוחק אני מקבל את הכבודה בפיתה. מזה זמן נוכחתי שהפיתות של א. על הפנים. הן חסרות טעם ובעיקר נפתחות ומתפוררות עד שאני נאלץ לאכול פיתה בסכין ובמזלג. התלוננתי בפני א. והיא ענתה לי למרבה התדהמה: "אני יודעת, אבל ככה הם הפיתות".
"אז תחליפי מאפייה", אמרתי.
"אי אפשר", היא אומרת. "זה לא המאפייה. זה המאפיה. יש קווי פיתות והעולם התחתון שולט עליהם ולא יקרה מצב כזה שאני עוברת מאפייה. וגם אם אני אבקש, אף אחד לא יסכים. לא מסתבכים עם האנשים האלה".
אני אמשיך לפקוד את א., ולו מטעמי אחוות העמלים. ואם נשארה לך קללה במאגר, פרופסור, שלח אותה הפעם אל האנשים הנכונים.


הוספת תגובה
למאמר זה התפרסמו 2 תגובות

1.    טוני
חזי   2007-08-12 14:57:31
2.    GDqNsKqrWixadWIZ
Melia   2011-04-28 22:44:18