בלוגים

האורך לא קובע

יחיעם פדן

5.8.07

התאמת הספרים לגיל הקוראים נעשית לא רק לגבי המתחילים, שעליהם דיברתי בטור הקודם. בעולם מסתמנת מגמה הנוגעת לספרי נוער: לקצר את אורך הספרים ולהקל ממידת המורכבות שלהם; אם במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נכתבו רומנים ארוכים עם דמויות רבות ושעלילתם לא פשוטה, היום רואים אור ספרים צנועי ממדים, יחסית, וגם מפותלים פחות, וקל יותר להבין מה קורה בהם.

דוגמה מובהקת בתחום זה היא סדרת "בית קטן בערבה" מאת לורה אינגלס-וילדר שנכתבה בתחילת המאה ה-20, ובה כל כרך עבה והפרטים בו מרובים. לעומתם, בספר הדק והפיוטי מאת פטרישיה מקלחלן, "שרה פשוטה וגבוהה", או בספר הצנוע והמקסים מאת נטלי קינסי-וורנוק, "מתנות מן הים" מביאות הסופרות ציורים פשוטים ועזי מבע בלי מלל רב. בכל הספרים מדובר על חלוצים המתעמתים עם קשיי החיים ועם הבדידות, ובכולם הגיבורה היא ילדה – אלא שאצל אינגלס-וילדר יש מסביבה אחיות, וילדי השכנים, ואילו בשניים הנותרים הסיפור רגוע יותר, אינטימי הרבה יותר.

דוגמה אחרת: מול ספרו של מרק טוויין, "בן המלך והעני" מהמאה ה-19 אפשר להציב את ספרו הדקיק של סיד פליישמן, שלא תורגם, "נער המלקות" העלילה של הסופר בן ימינו פשוטה בהרבה: נסיך פרוע למדי מתחלף עם נער המשרת בארמון, נחטף על ידי שודדים ומצליח לשרוד. הנאמנות ההיסטורית של טוויין פינתה את מקומה לרצון לספר ולשעשע, ותו לא.

"במשפחה" ו"באין משפחה", הסיפורים קורעי הלב של הקטור מאלו, מתארים מציאות שקשה לבני הנוער להתחבר אליה; גיבוריהם היתומים נתקלים בעולם אדיש ואף עוין. ואילו "באד, לא באדי" מאת כריסטופר פול קרטיס, שעלילתו דומה, מתאר סביבה המוכרת לנו יותר: משפחות אומנה, למשל, ואנשים שחלקם מוכנים לעזור. עיקר השינוי הוא בקצב ההתרחשויות בספרים שנכתבו בעשרים השנים האחרונות: ההבדל שבין פעימת שעון קיר ושעון יד...

מדוע נחוץ, בעצם, הקצב המואץ המאפיין את הספרים הנכתבים היום? ראשית, מפני שדופק החיים הואץ: אנחנו טסים ולא מתקדמים בעגלה; מטלפנים או מסמסים ולא כותבים מכתבים, מגגלים ולא ניגשים לספרי העיון בספרייה. והסיבה השנייה לכך היא הקושי לשמור על ריכוז בקריאה נוכח הסחות הדעת המהבהבות מסביבנו, וההרגל – הקשור בסיבה הראשונה שהזכרתי – לצרוך רק מסרים קצרצרים, כאלה הנשמעים בשיחות האולפן בטלוויזיה.

אפשר להגיד שהספר הקצר הוא החלופה המומלצת, שהרי יכולנו להמיר את הספר בקומיקס – כמו שעשה אפילו פיליפ פולמן – שלא לדבר על סרט או סדרת טלוויזיה הלועסים אותו במקומנו. האם הנטייה להגיש לבני נוער סיפורים שהקצב שלהם מהיר יותר, בלי שייעשה בהם ויתור על האיכות הספרותית, אכן מוכיחה את עצמה? לעניות דעתי התשובה חיובית, אם כי העניין לא הוכרע עדיין, ויעידו על כך ספריה הארוכים יחסית של אסתר שטרייט-וורצל, וגם הכרכים עבי הכרס שכותבים ג´ואנה ק´ רולינג על "הארי פוטר", בריאן ג´אק על "רדוול", ואפילו קורנליה פונקה ("מלך הגנבים"). האם ראוי היה לקצרם? בהחלט כן. האם אפשר היה לקצרם? שוב, התשובה חיובית. צריך רק העזה וסמכות להגיד לכותבים המכבירים מילים כי בימינו שוב אין בכך צורך.


הוספת תגובה
למאמר זה התפרסמו 3 תגובות

1.    מצידי שיהיה דקיק כספגטי
רמה   2007-08-10 06:46:53
2.    לפעמים...
רויטל   2009-03-14 21:45:29
3.    
   2009-06-24 20:07:26