דיוק הכאב וטשטוש האושר

לי עברון-ועקנין

30.7.07

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה". כך פתח טולסטוי את "אנה קרנינה", והמשפט נעשה מוכר ושגור. נדמה שהספרות, הדרמה והאמנות בכלל – לפחות האמנויות הנרטיביות – מסכימות עם טולסטוי. האומללות נחשבת מעניינת יותר מהאושר, ייסורי הנפש מעניינים יותר מההרמוניה. אבל האם נכון שהאושר חדגוני כל כך? או שמא האמירה הזו אינה חלה על המציאות אלא על יכולתה של האמנות לייצג אותה? אולי האושר רבגוני ומרתק לא פחות מהאומללות (ואגב, מי שמשוחח דרך קבע עם אדם אומלל עלול להשתכנע במהרה שהאומללות גם היא לא מעניינת) אבל היכולת שלנו להביעו מפותחת פחות?
אם הבעיה היא ביכולת שלנו להביע ולייצג את האושר, צריך כלים חדשים. אני אוהבת מאוד את ההצהרה הארס-פואטית בשיר של יהודה עמיחי שלהלן. אם הייתי מאמינה במניפסטים, זה היה המניפסט שלי:
 

דיוק הכאב וטשטוש האושר
מגע געגועים בכול

20.
דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע. וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה. בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכול. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמַים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.
 
יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח"

הוספת תגובה

1.    כאב

אפרת	2007-08-16 22:31:10

אומר כך על דיוק הכאב וטשטוש האושר:
הכאב הוא יחיד. אותנטי. מסוג ה"מלאכות" שעושים אותם לבד.כל אחד ואחד כאבו יחיד ומיוחד. נדרשות מילים רבות ע"מ לצמצם את הפער ביני לבין מי שהוא זולת, מחוץ לי, כדי לברר ולדייק. זר, אחר, לא יבין זאת. הכאב שלו בדיוק רב - שונה. האושר? האושר הוא הצטרפות והתמזגות ושותפות ומקהלת קולות רבים, מגוונים, לוהטים, מתפזרים לכל העברים כמו זיקוקי דינור, לפעמים די ברסיסים. הכאב - הכאב הוא חפירה, הוא כיסוי, הוא מרחקים.

2.    תודה אפרת

לי	2007-08-24 23:05:49

לא חשבתי על זה ככה, והתגובה שלך לא רק חכמה אלא גם פיוטית מאוד.