מעשה נורא בנער ובמקום חניה שמור / איך התחלתי לאהוב את שוויץ / מי צריך דגים בעברית

רוביק רוזנטל

30.7.07

מעשה נורא בנער ובמקום חניה שמור
בבוקר לוהט אחד של יולי געשה הארץ בעקבות הסיפור על האב שהשאיר את בתו הקטנה   במכונית בקיבוץ שער העמקים והיא התבשלה למוות. באותו יום התגלגלתי בכבישים, דילגתי הלום חום ממזגן למזגן, ושבתי לביתי בתל אביב לפנות ערב. במקום החניה השמור שלי עמדה מכונית שברולט אדומה ועצומת ממדים. יצאתי אליה בתערובת תל אביבית של כעס והשלמה, לראות אולי השאיר הפולש פתק על השמשה. במכונית ישב נער שרגלו חבושה. דפקתי על השמשה הצדדית  והוא אותת לי בבהלה שלא יפתח את הדלת. הבהרתי לו שאין לי כוונות אלימות אבל הוא המשיך לנפנף בידיו ולהשמיע הברות סתומות עד שהבנתי שאביו נעל אותו במכונית החונה ויצא לעסקים. צעקתי לו בעברית וביקשתי את מספר הטלפון של אביו, והוא השיב בצרפתית. החום היה כבד עדיין וסיוטי הילדה משער העמקים היו עדיין טריים. לאבא קוראים ולדימיר, צעק לי. עמדתי כשוטה ברחוב אחד העם וצעקתי, ולדימיר, ולדימיר. איש לא הופיע. חייגתי למשטרה ולפתע פרץ הנער את דלת המכונית ויצא ממנה, והמכונית החלה להשמיע צפירות אזעקה עולות ויורדות. הנער היה נבוך ואומלל וניסה להתקשר לאמו בצרפת ללא הצלחה כדי שתתקשר לאבא. השארתי את המכונית מאחורי מכוניתו ועליתי לביתי.
אבא ולדימיר הגיע אחרי כחצי שעה, גבר חסון עם כיפה וציצית. סיפרתי לו על הילדה משער העמקים. כבר לא בכעס או בתוכחה, אלא בהנאה קטנה של שמחה לאיד  לנוכח פניו שהתכרכמו ואחר כך החווירו, תוך שהוא שועט אל מכוניתו ונעלם מעמק הבכא של רחוב תל אביבי לוהט ונטול חניה.
 
איך התחלתי לאהוב את שווייץ
המדינה הראשונה בה ביקרתי אי פעם היתה שווייץ. עד אז לא עזבתי את הארץ, והייתי מכורסם מסקרנות וציפייה. ישבתי בבית קפה בציריך עם אשתי דאז ובני הקטן ומסביב דיברו אנשים בגרמנית של ימי ילדותי, והגברים והנשים נראו כמו הגברים והנשים שסבבו אותי בילדותי הייקית, והרגשתי בבית, אבל זו לא היתה גרמניה, זו היתה שווייץ. בכביש המחבר את ציריך לברן לגמתי את כרי הדשא הירוקים שאינם נגמרים לעולם, את הבקתות המטפסות בהר ואת פרות הצעצוע הלוחכות עשב, את האגמים הקטנים והנחלים, ואת התחושה שהמקום הזה אינו אמיתי. הוא יפה מדי. הוא תפאורה למשהו אחר, שאולי לא אלמד לאהוב ואולי אין סיבה לאהוב.
השנה, במחצית השנייה של יולי, חזרתי לשווייץ. ישבנו שבוע תמים בבקתה באלפים, שעתיים ממזרח לז'נבה. בגובה 1500 מטרים השקיפו מעלינו הרים מחודדי פסגה מכל עבר. הירוק היה אותו ירוק מסמא עיניים, ובכל עיקול דרך נשקפה תמונה מטלטלת של עמקים ופסגות, כפרים עתיקים, מפלי מים ונחלים. האנשים דיברו כאן צרפתית, והתלוננו שדוברי הגרמנית אינם מעניקים להם סיכוי במשאלי העם הרבים הנערכים כאן בכל עניין. ועדיין נותרה החידה בעינה: מיהו העם הזה, שנטל שלוש שפות מאירופה אבל מתעקש להיוותר מחוץ להיסטוריה. לכאורה, שמורת טבע, שמורה פוליטית, מקום מושלם שהאוויר בו נקי והכבישים רחוצים, אבל ערפל כבד של שיעמום מכסה אותה כל בוקר. שווייץ הרומנטית של היידי בת ההרים חברה לשווייץ המפוכחת, שהטבע בה הוא תפאורה זניחה לחייו חסרי המשמעות של הומו פאבר.   
לפני שנסענו סיפרה לנו המארחת שבשוויץ אין גנרלים, אלא כמינוי זמני בעת חירום, ואין נשיא קבוע – שבעה חברי ממשלה מחליפים את התפקיד ביניהם ברוטציה מדי שנה. הנה, בן דודה החביב ז'אן פול היה נשיא שנה אחת. באותו רגע ממש התחלתי לאהוב את שווייץ.
 
מי צריך דגים בעברית
משרד החקלאות הודיע שמעתה יש לקרוא לדגי המאכל בשמות עבריים. הפורל ייקרא טרוטת עין הקשת. הסרדין ייקרא דוסמר, והברבוניה – מולית הפסים. מי שירצה בורי יזמין קיפון, ומי שיחשק בפרידה יבקש "שינן החוט".
לכאורה יש כאן צעד חשוב במלחמה החשובה להשלטת העברית בכל אתר בחיינו. אלא שזו המלחמה הלא נכונה במקום הלא נכון, והיא נלעגת אך גם מקוממת. דגים אינם זקוקים לשמות עבריים. יש להם. המילונים מלאים אותם, ובראשית המאה הקודמת נערכו קרבות עקובי שום על השמות האלה. הסועדים והמסעדנים דחו את כבר אז את השמות התלמודיים שהוצעו לדגים, משיבוטא עד אברומה. לעתים ההצעות המובאות עתה מגוחכות ממש, כמו הקביעה שאין לומר דניס אלא ספרוט זהוב. משמע, אין מדובר בעברית אלא במשחק שליטה.
אין קשר בין המילון הזואולוגי לבין תרבות המזון. תרבות המזון היא בינלאומית, ובמקרה שלנו, ים תיכונית. הדגים מחברים אותנו למסעדות המזח בחופי ספרד, יוון וטורקיה, כפי שהספגטי מחבר אותנו לנפולי, גבינת חלומי לקפריסין, השקשוקה לצפון אפריקה, והקרפלאך והבבלאך לעיירה היהודית. את הברבוניות המחליקות לגרון מתוך ערימה נוטפת שמן לא יחליפו מוליות הפסים גם בעוד מאה שנה, ולדג הלברק העסיסי שם בעל צליל עברי יותר מהחלופה שנקבעה לו "בס הסלע", שמקורה בכלל בשם האנגלי sea-bass . הניחו לדגים. נראה אתכם מוצאים מילה עברית ל"ספונטני".  

הוספת תגובה

1.    אני מחפש RSS, ואין

איתמר שאלתיאל

2007-08-06 14:15:38

יש לכך סיבה?

2.    גם הצמחים סובלים

אודי	2007-08-07 21:20:17

לפני הכל מזל טוב על הבלוג!

בגיל 14 עבדנו קבוצה של נערים יחד עם נגה הראובני שהקים את נאות קדומים והוא לימד אותנו שמות מקוריים והגיוניים לצמחים, למשל "ורד הקציר" לפרח הורוד שפורח בשבועות - יום אחד גיליתי ששמו הרשמי "חטמית זיפנית".

3.    שוויץ

אבי	2007-08-29 14:31:03

בטיול הראשון שלי לאירופה לא ביקרתי בשוויץ. כל מיני אזהרות על יוקר נוראי ומחסור באטרקציות תיירותיות גרמו לכך שגיליתי אותה רק בשלב מאוחר יותר- אבל אז, בגיל שלושים פלוס, זו היתה התאהבות נואשת. והיערות לאורך מסילת הברזל בין ציריך לבזל בנסיעה הראשונה היו אותם יערות של סיפורי הילדות שלי. ואין לי שום בעיה עם שיעמום מתמשך של יום יום- רק שיעמום כזה של מים , הרים , ירוק ואנשים שמתקשרים זה עם זה בלי להיכנס לנשמה. מתאים לי.