שעות מתות - אורי אדלמן
אורי אדלמן - נולד ב-3 בספטמבר 1958, נפטר ב-5 באוגוסט 2004.
הפרק מתוך "שעות מתות" מתפרסם לציון שלוש שנים לפטירתו.

1.
 
 במהודרת החדשות דיברה החזאית על מזג אוויר אביבי יחסית לשיא הקיץ. "לא להתעצל," אמרה ושלחה חיוך קורן למצלמה, "לילה כל כך נעים כבר מזמן לא היה לנו. ההמלצה שלנו: במקום שינה, טיול רומנטי בשדות או בחוף הים. בלי תירוצים."
 
נועם קילל בשקט והחזיר את מבטו אל מסך המחשב. הוא לא היה זקוק לתירוצים. הטיולים היחדים שיכול היה לחשוב עליהם הובילו לחדר המיון או לאחד מחדרי הניתוח. לא רומנטי, ובדרך כלל גם לא קצר. הוא היה מוותר עליהם אם זה היה תלוי בו.
 
בקשר לשינה- כן, זה בדיוק מה שתכנן לעשות ברגע שטטיאנה תגיע לחדר המיון. הוא העיף מבט בשעון. קצת לפני שמונה בערב. טטיאנה, הרופאה שהחליף, הבטיחה לחזור מהחתונה של אחותה עד חצות. עם קצת מזל, הוא יעביר ארבע שעות מתות של אפס פעילות. אחר כך הוא יכול ללכת הביתה ולישון עד הבוקר. או להתכונן כמה שעות לבחינת סיום ההתמחות. או להתחבר לאינטרנט ולחפש דירה בבוסטון. דירה קטנה, רצוי באזורקרוב לבית החולים. מקום שיתאים לאפרת ולו. או...
 
אמנון, המתמחה הזוטר, הציץ לחדר הרופאים. "מגיע אמבולנס," אמר, "תאונת אופנוע. שני נפגעים. בחורה, בחור, שניהם מתחת לעשרים.
 
נועם המשיך להקליד את סיכום הניתוח שהסתיים לפני חצי שעה. "דיברת עם הפרמדיק באמבולנס?".
 
"הבחורה בלי הכרה" אמר אמנון, "דופק חלש. לחץ דם תשעים על חמישים. הם מגיעים עוד שלוש דקות."
 
נועם שמר את הקובץ.ניתוח תוספתן בגבר בן שלושים ואחת. עובדחברת בחשמל. הוא התחיל להרגיש כאבים אחרי הצהריים, אבל היה בטוח שזה קשור לדג שהגישו בחדר האוכל. הוא לקח שני אקמול, או דקסמול, הוא לא זכר בדיוק. אולי רוקל. בערב לקח עוד שני כדורים והלך עם חברים מהעבודה לאיצטדיון יד אליהו, לראות משחק כדורסל של מכבי תל אביב. חמש דקות אחרי תחילת הרבע השני הוא התעלף. אמבולנס פינה אותו לבית החולים האוניברסיטאי החדש (בית החולים נבנה לפני שש שנים, אבל עדיין כונה, משןם מה, "חדש"). לפני חצי שעה סייים נועם להוציא לו את התוספתן.
 
"מה עם הבחור שהגיע איתה?" שאל.
 
"לא רציני. נזוז?".
 
אמנון רשף היה צעיר מנועם. הוא התחיל התמחות לפני שנתיים. ידיים טובות ושיקול דעת טוב. טיפה עצבני אולי, אבל כל עוד לא מת לך חולה בידיים, לאף אחד לא היה אכפת אם אתה עצבני.
משמרת הלילה. שתי אחיות ורופא מרדים. נועם ידע שהוא עומד בראש צוות מקצועי שכבר נתקל ברוב ההפתעות שעיר גדולה יכולה לספק. פיגועי טרור, תאונות דרכים, מקרי ירי, דקירות, תאונות ביתיות. ישראל היא מקום מצוין להתמחות בטראומה. כעבור כמה שניות נשמעו הציוץ והחריקה המוכרים של אלונקה על גלגלים המתקדמת במהירות לאורך המסדרון. הדלתות החשמליות נפתחו.
 
"איזה פקקים," התנשף הפרמדיק, "יש עצרת בכיכר רבין. כל העיר הזאת פקק אחד גדול".
 
נועם הביט בבחורה ששכבה על האלונקה. פנים חיוורים, מכווצים בכאב. עיינים עצומות.
 
"היא מתקשרת?" שאל הפרמדיק, שדחף את האלונקה.
 
"לא." הפרמדיק עצר לשניה וניגב את הזיעה מהמצח. "ניסינו לדבר איתה. שום דבר.?
 
אחת האחיות החזיקה תעודת זהות מוכתמת. "תמר בייליס," אמרה, "בת שבע עשרה. כפר שמריהו."
 
"כפר שמריהו," אמר הפרמדיק, "היי סוסייטי הבאתי לכם היום."
 
"קדימה," אמר נועם, "אני רוצה לעשות לה אולטרה-סאונד."
 
תוך כדי תנועה לחדר הטראומה סיפר הפרמדיק את כל מה שידע. זה לא היה הרבה. הבחורה נהגה באופנוע ברחוב יהודה הלוי. בסביבות בלפור היא עלתה על המדרכה ונכנסה בקיר של בניין משרדים. נהג הרכב שנסע אחריה עצר והתקשר למד"א מהסלולרי שלו.
 
"היא היתה בהכרה?"
 
"ככה-ככה," אמר הפרמדיק, "עד שהגענו היו שם מיליון אנשים, עשיתי לה קיבוע ונתתי גז".
 
הסטאז'ר של צוות הטראומה הצטרף אליהם . נועם ראה אותו הפעם הראשונה. הוא המשיך לדבר עם הפרמדיק. "הבנתי שהיה איתה עוד מישהו על האופנוע."
 
הפרמדיק משך בכתפיו. "בחור צעיר. ילש. הוא לא נכנס איתנו למיון. אולי הוא מחכה בחוץ."
 
"מה יש לו?"
 
"מכה קטנה בברך ימין, ועוד כמה שריטות."
 
 
 
חדר הטראומה היה קר אפילו יותר מחדר מיון.הם העבירו את הפצועה למיטה, עם קרש הגב, ונועם קירב אליה את מכשיר האולטרה-סאונד.
 
הפעולות הבאות בוצעו ביעילות אוטומטית, בלי שנועם היה צריך לומר מילה. הרופא המרדים הכין את צינור ההנשמה בזמן שהסטאז'ר לקח דם בשביל המעבדה; אחות אחת הפשיטה את הפצועה וכיסתה אותה בסדין; השנייה הדירה עירוי וחיברה את המוניטור.
 
"צוואר," אמר נועם. אמנון לחץ על הצוואר והרופא המרדים הכניס את צינור ההנשמה. בתוך שנייה היתה הבחורה שקועה התרדמה. הרופא המרדים חיכה עוד כמה שניות. הוא בדק את הנערה והעיף מבט נוסף אל המכשירים.
 
"בסדר," אמר לנועם.
 
 
 
נועם העביר את שפופרת האולטרה-סאונד על הבטן החשופה, מחפש את קווי המתאר של האיברים הפנימיים. כבד, מעיים,טחול. הדבר היחיד שראה היה כתם כהה, עכור, שכיסה את המסך הצבעוני. הוא החזיר את הפופרת למקומה.
 
"נצטרך לפתוח אותה," אמר, "תכניסו אותה לחדר ניתוח."
 
 
 
זו היתה הפעם הרביעית באותו יום שנועם עבר את טקס ההכנה לניתוח. רחיצה יסודית של היידים בתמיסת בטדין. אחר כך חלוק, אחר כך כפפות. כשנכנס לחדר הניתוח כבר סייימו האחיות לקשור את הפצועה לשולחן ולהסיר את הסדין שכיסה אותה.
 
נועם שפך תמיסת בטדין על ספוגית סטרילית ושפשף באופן יסודי את הסנטר והצוואר של הפצועה. באותה יסודיות רחץ גם את השדיים, הבטן, המפשעה והירכיים. הוא הזדקף ובדק שלא החמיץ אף נקודה. העור הלבן קיבל גוון לא טבעי, חום-צהבהב. נועם לקח את הסכין וחיכה שהאחיות יסיימו לכסות את הפצועה בסדינים סטריליים. הן ידעו איזה אזור בדיוק צריך להישאר חשוף:מלבן שהתחיל בקשת הצלעות והסתיים בעצם השת. המלבן הזה, נועם נזכר בהגדרה של פרופסור קינן, מנהל המחלקה, הוא שדה הקרב שבו מתנהל המאבק על חיי המנותח. ניסוח דרמטי מדי לטעמו של נועם, למרות שהיה שמח אם קינן היה עכשיו לצדו.
 
נועם ביצע חתךבשלוש תנועות מהירות, מלמעלה למטה, ממפתח הלב עד עצם השת. הוא הניח את הסכין ופתח את דופנות החתך, כדי שאמנון יוכל להכניס את המפש ולהרחיב את שולי החתך.
 
מה שראה לא שימח אותו, אך גם לא הפתיע. האולטרה-סאונד אינו משקר. כשלא רואים במסךדבר חוץ דימום, אין סיבה לצפות למשהו שונה כשפותחים את הבטן. זה בדיוק מה שהיה שם. דם. הרבה דם, שהסתיר את התמונה הרגילה של בטן פתוחה.
 
"פדים," אמר נועם בשקט. הם כבר היו מוכנים ביד של האחות. נועם דחק בעדינות את הפדים הסטרילייל אל ארבע פינות בבטן הפתוחה וחיכהץ זה לא נמשך הרבה. הפדים ספגו ברעבתנות את הדם, וכעבור כמה שניות אפשר היה לזהות את האיברים העיקריים. מעיים, קיבה, חלק מהכבד, רחם מוגדל מעט. כל אחד מהם יכול היה להיות הגורם לדימום. הדימום יכול היה להגיע באותה מידה גם מהטחול, או מהעורק הראשיץ לא חסרו אפשרויות.
 
"טחול," אמר נועם. מכל האפשרויות, היה מעדיף טחול מדמם. הכי קל לטיפול, הכי פחות דילמות. במקרה הגרוע, אפשר פשוטלהוציא ואתו. אמנון הרים את הדופן הימני העליון של החתך וחשף את הטחול.
 
"נראה תקין," אמר. הוא הביט בנועם בציפייה.
 
"תקין," אישר נועם, "הלאה."
 
גם העורק הראשי היה תקין, וגם גלי הדם הגדולים האחרים. אבל הדימום לא פסק. דם טרי הציף באיטיות את הבטן התחתונה. הפדים היו כבר חסרי תועלת.
 
"כבד," אמר נועם, והסטאז'ר מתח את דופן החתך כדי לחשוף את הכבד. נועם הביט בכבד המדמם והבין מיד שהם בצרות. הוא לקח את הסכין החשמלית.
 
"איך זה נראה לך?" שאל את אמנון.

הקרע בכבד לא היה גדול במיוחד. הדימום היה קלוש.
 
\,זה הכול?" אמר אמנון, "לא נורא."
 
נועם צרב את הקימום. "זה לא הכול," אמר.
 
אמנון הביט בסכין החשמליתהמרחפת בעדינות וצורבת את דופנות הקרע בכבד. הוא התפעל מקור הרוח של נועם ומהטכניקה שלו, אבל את המשפט האחרון לא הצליח להבין.
 
"אני מפספס משהו?" שאל, "חוץ מהקרע הזה, אני לא רואה כלום."
 
"גם אני," אמר נועם. "זה מה שמדאיג אותי, יותר מידי דם יחסית לקרע כל כך קטן."
 
אמנון הזדקף. עכשיו הבין. " יש קרע נוסף בכבד האחורי," אמר, "זה מה שאתה אומר."
 
"מוכרח להיות," אמר נועם, "והוא מדמם כל הזמן."
 
המרדים הנהן הוא הסכים עם נועם. קרע בחלק האחורי של הכבד, חשב. לא טוב.
 
"עוד פדים"" שאל אמנון.
 
ההההתלבטות של נועם לא ארכה יותר משנייה. "לא," אמר.
 
"אז איך אתה מתכונן לעצור את הדימום?"
 
נועם סיים לצרוב את הקרע והניח את הסכין. "אני רוצה להרים את הכבד," אמר.
 
הוא לא יכול היה לראות את הבעת פניו של אמנון, אבל עיינים שהביטו בו מעל המסכה נצצו בדאגה.
 
גם הרופא המרדים נע בחוסר שקט. "להרים את הכבד?" שאל, מוטרד, "אתה לא צריך לדבר עם פרוסט קודם?"
 
הוא עבד כרופא מרדים יותר מעשרים שנה, והכיר את הכללים. הרמת כבד היא פעולה מסוכנת. התוצאות לא תמיד צפויות. רק כירורגים בכירים רשאים לבצע הרמת כבד, וגם הם משתדלים להימנע מכך עד כמה שאפשר. יותר מידי צרות. יותר מידי כלי דם שעלולים להיקרע, להגביר את הדימום, לאפשר לאוויר לחדור ולהגיע ללב...
 
ונועם לא היה כירורג בכיר. הוא היה עדיין מתמחה. אסור לו להרים כבד.
 
"תשיגו לי את פרוסט," אמר נועם. הוא לא התיק א עיניו מהכבד.
 
"אני מתקשרת," אמרה אחת האחיות.
 
פרופסור פרוסט, כירורג בכיר שהצטרף למחלקה לפני שנה, היה הכונן התורן. נועם השתתף איתו בעשרות ניתוחים, ולמד להעריך את הידע והמיומנות שלו.
 
"פרוסט על הקו," אמרה האחות. היא הצמידה את הטלפון הסלולרי לאוזנו של נועם. קשה היה למצוא בבית החולים קיר שלא נשא שלט אזהרה מפני שימוש בסלולרים, אבל זה היה הפתרון הנוח ביותר.
 
"מה המצב?" שאל פרוסט. ברקע נשמעו קולות של טלויזיה, ונועם דמיין את פרוסט בנעלי בית, על הכורסה בסלון.
 
"אני בחדר ניתוח," אמר נועם, "בחורה צעירה, תאונת אופנוע, מונשמת. פתחתי את הבטן. סגרתי קרע בכבד הקדמי. יש חשד לקרע בכבד האחורי"
 
"דימום רציני?" שאל פרוסט. הטלוויזיה ברקע השתתקה, ונועם ידע שתוך כדי שיחה פרוסט כבר מחפש את הארנק ומפתחות הרכב.
 
"כן," אמר נועם. ואז ראה פרץ נוסף של דם מתחת לכבד.
 
"חכה לי," אמר פרוסט במהירות, "אל תשחק עם הכבד."
 
לנועם לא היה זמן לדיבורים נוספים. "תגיע," אמר וסימן לאחות לקחת ממנו את הטלפון. מוחו היה עסוק בחישובים. פרוסט גר ברמת אביב. עשרים דקות? קשה לדעת, עם הפקקים והעצרת בכיכר רבין. אם הדימום לא יחלש, הבחורה לא תחזיק מעמד. אובדן הדם יגרום להלם. היא תמות בתוך דקות.
 
"פרוסט בדרך?" שאל המרדים.
 
"כן, אבל אני לא בטוח שאפשר לחכות," אמר נועם.
 
"אל תתעסק עם זה," אמר המרדים, "אל תעשה שטויות."
 
נועם לא ענה. שוב הביט בדם המצטבר מתחת לכבד, וקיווה שהזרם ייחלש. הזרם לא נחלש.
 
"פרוסט יהיה כאן תוך עשרים דקות," אמר אמנון. הוא דיבר בשקט, אך צליל האזהרה בקולו היה ברור: אל תשחק את הגיבור. קיבלת הוראה מהכונן הבכיר? מלא אותה. שים פדים חדשים, חכה בשקט עד שפרוסט יגיע וייקח את הפיקוד.
 
אבל נועם כבר החליט.
 
"אין לה זמן," אמר. כפות ידיו אחזו בדופנות הכבד. ברקע שמע את המרדים ממלמל משהו על נהלים, אבל אפילו לא ניסה להבין את המילים. הוא אטם את עצמו לכל הפרעה חיצונית, ואז נשם נשימה עמוקה והרים את הכבד.
 
המוות בא בתוך שניות, מהיר ואלים. פרפור ראשון קצר, ומיד אחריו פרפור נוסף, חזק יותר. הגוף הצעיר נמתח כלפי מעלה, החל לזוז בפראות מצד לצד, מתעוות ונחבט במיטה וברצועות שקשרו אותו, ואז צנח חזרה. לשלושת הרופאים, לשתי האחיות, ולסטאז'ר לא נותר אלא להביט.
 
נועם הרפה באיטיות מהכבד והסיר את המסכה, פניו אטומים.
 
"מה זה היה?" שאל הסטאז'ר, "הפרעת קצב?"
 
"אלא מה," אמר המרדים. שאלה טיפשית, חשב. שאלה של טירון.
 
"למה זה קרה?" שאל הסטאז'ר. לא אכפת לו להישמע בור. הוא השתוקק ללמוד.
 
נועם הביט בתמר בייליס, שוכבת מתה על שולחן הניתוחים. עיינים פעורות בבבהלה נואשת, מתחננת לנס שכבר לא יתרחש.
 
"תסחיף אוויר, כנראה," אמר בקול קהה, "אוויר נכנס דרך כלי דם קרוע ומגיע ללב." הוא הסיר גם את הכפפות והשליך אותן בכוח לפח. מוות כזה תמיד עורר בו כעס. מוות טיפשי של אנשים צעירים. לא היה בכך שום היגיון.
 
"תוריד אותה לפתולוגיה," אמר לסטאז'ר, "תגיד לפתולוג שאני רוצה ניתוח דחוף."
 
היתה לו סיבה טובה. ניתוח פתולוגי יכול לאשר או לשלול תסחיף אוויר, אבל רק אם יבוצע תוך עשרים וארבע שעות מהמוות. אחרי עשרים וארבע שעות התסחיף נספג ונעלם בלי להותיר עקבות. הפתולוג המנוסה ביותר כבר לא יבחין בו.
 
נועם ידע שהוא בצרות. הוא הזמין אותן ברגע שהחליט להרים את הכבד. אבל אם הניתוח שלאחר המוות יגלה שהבחורה אכן מתה בגלל תסחיף אוויר...טוב, במקרה כזה צפויות לו בעיות מסדר גודל אחר לגמרי.
 
                                                      *