קפקא על החוף – הרוקי מורקמי
הנער הקרוי עורב

"נו, הסתדרת עם כסף?" שואל הנער הקרוי עורב בנימת הדיבור הרגילה שלו, הכבדה מעט. כאילו כרגע התעורר משינה עמוקה ושרירי פיו כבדים ועדיין אינם מתפקדים כראוי. אבל זוהי רק צורת דיבור, האמת היא שהוא ער לחלוטין, מכף רגל ועד ראש. כמו תמיד.
אני מהנהן.
"כמה?"
אני מחשב שוב את הסכום בראש ועונה. "ארבע מאות אלף יֶן במזומן, וחוץ מזה אני יכול למשוך עוד קצת בכרטיס מחשבון הבנק. אני יודע שזה לא מספיק, אבל נראה לי שאפשר להתחיל עם זה."
"לא רע," אומר הנער הקרוי עורב. "בתור התחלה, כן?"
הנהנתי.
"אבל זה לא בדיוק כסף שקיבלת מסנטה קלאוס לחג המולד," הוא אומר.
"נכון," אני משיב.
הנער הקרוי עורב מחייך חיוך ציני קל ומביט סביבו. "אני משער שהוא בא מאיזו מגירה של מישהו פה בחדר...?"
אני לא עונה. הרי הוא יודע יפה מאוד מנין בא הכסף הזה. אין צורך בשאלות סחור-סחור. הוא מקניט אותי.
"טוב, לא חשוב," אומר הנער הקרוי עורב. "אתה צריך את הכסף הזה. צריך באמת. ואתה תשיג אותו. תלווה, תיקח, תגנוב... מה שלא יהיה. בכל מקרה, זה כסף של אבא שלך, ואפשר לפחות להתחיל אתו. אבל מה יהיה כשייגמרו לך הארבע מאות אלף ין או כמה שיש לך שם? הרי כסף בארנק לא ממשיך פשוט לצוץ יש מאין כמו פטריות אחרי הגשם. אתה צריך לאכול, אתה צריך מקום לישון. הכסף ייגמר לך מתישהו."
"אני אחצה את הגשר הזה כשאגיע אליו," אני אומר.
"אתה תחצה את הגשר הזה כשתגיע אליו," חוזר הנער הקרוי עורב על מילותי כאילו הוא אומד את משקלן על כף ידו.
אני מהנהן.
"למשל, תמצא עבודה?"
"למשל," אני אומר.
הנער הקרוי עורב מניד בראשו. "שמע, כדאי שתלמד קצת יותר על העולם. איזו עבודה בדיוק יכול ילד בן חמש-עשרה למצוא במקום רחוק שהוא לא מכיר? עוד לא סיימת אפילו חינוך חובה. מי לדעתך יעסיק מישהו כמוך?"
אני מסמיק מעט. אני מסמיק בקלות.
"טוב, לא חשוב," אומר הנער הקרוי עורב. "אין טעם להתחיל להעלות את הקשיים לפני שהתחלת בכלל. העיקר שקיבלת החלטה. עכשיו אתה צריך להוציא אותה אל הפועל. אחרי הכול אלה החיים שלך. אתה צריך לעשות מה שאתה חושב."
נכון. מה שלא יהיה, אלה החיים שלי.
"אבל מעכשיו אתה צריך להיות חזק."
"אני משתדל," אני אומר.
"בלי ספק," אומר הנער הקרוי עורב. "התחזקת הרבה בשנים האחרונות. אני לא מערער על זה."
אני מהנהן.
"אבל נגיד מה שנגיד, אתה עדיין בן חמש-עשרה," אומר הנער הקרוי עורב. "בלשון המעטה, החיים שלך רק מתחילים. העולם מלא דברים שלא ראית מימיך. דברים שעכשיו אתה לא מסוגל אפילו לדמיין."
 
אנחנו יושבים כהרגלנו זה לצד זה על ספת העור בחדר העבודה של אבי. הנער הקרוי עורב אוהב את החדר הזה. הוא אוהב מאוד את הפריטים השונים שבו. כעת הוא משחק במשקולת נייר מזכוכית בצורת דבורה. מובן שכשאבי נמצא הוא לא מתקרב אל הבית.
"מה שלא יהיה, אני מוכרח לצאת מכאן," אני אומר. "מההחלטה הזאת אני לא זז."
"כן, כנראה," הנער הקרוי עורב מסכים אתי. הוא מניח את המשקולת על השולחן ומשלב את ידיו מאחורי ראשו. "אבל זה לא מה שיפתור הכול. אני לא רוצה להוציא לך את הרוח מהמפרשים, אבל נסיעה למקום רחוק ככל האפשר לא תעזור לך לגלות אם הצלחת להשתחרר מכאן. נראה לי שלא כדאי לתלות תקוות גדולות מדי במרחק."
אני חושב שוב על המרחק. הנער הקרוי עורב נאנח ולוחץ על עפעפיו בכריות אצבעותיו. הוא עוצם את עיניו ומתחיל לדבר אלי מתוך החשכה שמאחורי עפעפיו.
"בוא נשחק את המשחק הקבוע," הוא אומר.
"בסדר," אני אומר. אני עוצם את עיני ונושם עמוקות בשקט.
"מוכן? דמיין סופת חול איומה ונוראה," הוא אומר. "שכח כל דבר אחר."
כמו שהורה לי, אני מדמיין סופת חול איומה ונוראה. שוכח כל דבר אחר. שוכח אפילו אותי עצמי. אני נעשה ריק. הכול צף ועולה. כמו תמיד אני והנער, זה לצד זה על ספת העור הישנה בחדר העבודה של אבי, שותפים בכול.
"לפעמים הגורל דומה לסופת חול חזקה שכיוונה משתנה כל הזמן," מספר לי הנער הקרוי עורב.
 
לפעמים הגורל דומה לסופת חול חזקה שכיוונה משתנה כל הזמן. כדי להימלט ממנה אתה משנה כיוון. אבל הסופה מתאימה את עצמה אליך. שוב אתת פונה. וכך שוב ושוב, כמו ריקוד מבשר רעות עם מלאך המוות לפני עלות השחר. למה? כי הסופה הזאת היא לא סתם סופה זרה שהגיעה מאיזה מקום רחוק. היא אתה עצמך. היא מתוכך. ולכן מה שאתה יכול לעשות הוא להיכנע למאבק, להכניס רגל אל לב הסופה, לאטום היטב את העיניים ואת האוזניים שלא יחדור לתוכן חול, ולעבור בתוכה צעד אחר צעד. אין שם שמש ולא ירח, לא כיוון ולפעמים גם לא זמן שאפשר למדוד. רק חול לבן ודק, כמו אבקה מעצָמות משויפות, מסתחרר מעלה אל השמים. דמיין סופת חול כזאת.
 
אני מדמיין סופת חול כזאת. מערבולת לבנה עולה ומסתחררת אל השמים כמו חבל עבות. בשתי ידי אני אוטם היטב את עיני ואוזני, שלא יחדור החול הדק אל תוך גופי. הסופה מסתערת וקרבה לכאן. כבר מרחוק אני יכול לחוש את עוצמתה על עורי. והיא מנסה לבלוע אותי ממש.

סוף-סוף הנער הקרוי עורב מניח חרש את ידו על כתפי. והסופה נעלמת. אבל אני לא פוקח את עיני.
"מעכשיו עליך להיות בן החמש-עשרה החזק ביותר בעולם. מה שלא יהיה. אין לך דרך אחרת לשרוד בעולם הזה. ולשם כך עליך להבין בעצמך מה פירוש הדבר להיות חזק באמת. אתה מבין?"
אני שותק. אני רוצה ליפול לתוך תרדמה עמוקה כך, כשידו של הנער על כתפי. משק כנפיים קל מגיע לאוזני.
בעוד אני נרדם הנער הקרוי עורב חוזר בשקט באוזני. "מעכשיו אתה הופך להיות בן החמש-עשרה החזק ביותר בעולם," כמו מקעקע את המילים באותיות כחולות כהות על לוח לבי.
 
וּודאי שאתה מצליח לעבור דרכה. דרך הסופה המשתוללת. הסופה המטאפיזית, הסמלית. אבל, הגם שהסופה מטאפיזית וסמלית, היא חותכת בחדות בבשר החי כמו אלף תערים. אינספור אנשים הגירו שם דם, וגם אתה תגיר דם. דם חם ואדום. ואתה תקלוט את הדם בשתי כפות ידיך. את הדם שלך ואת דמם של אחרים.
ואז, כשתשכך הסופה, אתה עצמך לא תוכל להבין כיצד עברת בה ושרדת. אבל דבר אחד יהיה ברור – כשתצא ממנה ותשרוד אותה לא תהיה אותו אדם שהכניס רגל לתוכה. זוהי בדיוק המשמעות של סופת החול.
 
כשמגיע יום הולדתי החמישה-עשר אני עוזב את הבית, נוסע לעיר רחוקה ובלתי מוכרת, ומתגורר בקרן זווית בספרייה קטנה.
מובן שאם ארצה לספר את הדברים בסדר התרחשותם אוכל לדבר גם שבוע. אבל אלה עיקרי הדברים. כשהגיע יום הולדתי החמישה-עשר עזבתי את הבית, נסעתי לעיר רחוקה ובלתי מוכרת, והתגוררתי בקרן זווית בספרייה קטנה.
אולי זה נשמע כמו סיפור אגדה, אבל זה לא סיפור אגדה. בשום מובן.