סוויטה צרפתית - אירן נמירובסקי
המלחמה

חם, חשבו הפריסאים. אוויר של אביב. זה היה לילה של מלחמה, של אזעקה. אבל הלילה התקרב לקצו, והמלחמה היתה רחוקה. אלה שלא ישנו – החולים הרתוקים למיטותיהם, האימהות שבניהן בחזית, הנשים המאוהבות שעיניהן דהו מבכי – שמעו את צפירת האזעקה הראשונה. בתחילה זו היתה רק נשימה עמוקה, כמו אנחה שמשתחררת מתעוקת החזה. חלפו כמה רגעים בטרם מילא שאון הצפירות את השמים. הן באו מרחוק, מקצה האופק; כאילו בלי להיחפז. הישנים חלמו על הים המתגלגל וסוחף את חלוקי האבן, על סערה המטלטלת את היער בחודש מרס, על עדר בהמות דוהר בכבדות ומוחץ את הקרקע תחת פרסותיו; עד שלבסוף נכנעה השינה והגברים מלמלו בעיניים פקוחות למחצה:

"זאת האזעקה?"

הנשים, חרדות ונמרצות יותר, כבר היו על הרגליים. חלקן, לאחר שסגרו את החלונות והגיפו את התריסים, שבו למיטה. יום קודם לכן, יום שני 3 ביוני, בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, נפלו פצצות על פריס; אך הציבור עדיין היה רגוע. החדשות היו רעות. לא האמינו שהן נכונות. באותה המידה לא היו מאמינים גם אילו הודיעו על ניצחון. "אי אפשר להבין מה קורה שם," אמרו האנשים. הלבישו את הילדים לאור פנס. האימהות הרימו וחיבקו את הגופים הקטנים, הכבדים והחמימים. "בוא, אל תפחד, אל תבכה." אזעקה. כל פנסי הרחוב כבו, אך תחת שמי יוני הזהובים והצלולים נראו בבירור כל בית וכל רחוב. נדמה היה שנהר הסן מקבץ אליו את כל ניצוצות האור הפזורים ומחזיר אותם, כמראה מלוטשת, מועצמים שבעתיים. החלונות שלא הואפלו כראוי, הגגות שנצצו בלילה הבהיר, סורגי הברזל של השערים שכל בליטה בהם זהרה באור קלוש, כמה רמזורים אדומים שמשום מה לא כבו גם לאחר שכבו כל השאר – הסן אסף אליו את כל האורות האלה, לכד אותם ושיחק בהם בגליו. מלמעלה ודאי נראה כמו זרם לבן, נהר של חלב. 'הוא מנחה את מטוסי האויב,' חשבו אחדים. אחרים טענו שזה לא ייתכן. ולמען האמת, אף אחד לא ידע שום דבר. "אני נשאר במיטה," מלמלו קולות ישנוניים, "אני לא פוחד." "ובכל זאת," ענו הזהירים, "מספיקה פעם אחת."

בבניינים החדשים אפשר היה לראות מבעד לזגוגיות של מדרגות השירות אור קטן יורד, ואחר כך שני, ושלישי: דיירי עליות הגג ברחו מן הגבהים, ולמרות ההוראות האירו את דרכם בפנסים חשמליים. "מה אני אעשה, לא בא לי לשבור ת'ראש במדרגות. אתה בא, אמיל?" בלי משים הנמיכו כולם את הקול, כאילו עיניו ואוזניו של האויב אורבות בכל מקום. בזו אחר זו נשמעו דלתות נטרקות. בשכונות הפועלים גדשו המוני אדם את תחנות המטרו ואת המקלטים המצחינים – לא כמו אצל העשירים, שדי היה להם במחסה שמצאו אצל שוער הבניין. האוזניים היו כרויות לשמוע את ההתפוצצויות הראשונות, והאיברים מתוחים כאיבריהן של חיות היער החרדות עם רדת לילה, בצאת הצייד לשחר לטרף. העניים לא פחדו יותר מהעשירים; חייהם לא היו יקרים להם יותר; אלא שהם היו עדריים יותר, היה להם צורך זה בזה, צורך להיתמך באחרים, לבכות או לצחוק יחד. השחר עמד להפציע; גוון תכול-כסוף חמק על פני הרחובות, על מעקות הרציפים של הנהר, על מגדלי הנוטר-דאם. שקי חול כיסו את המבנים החשובים עד מחצית גובהם, הליטו את הרקדניות של קרפו שבחזית בניין האופרה, בחניקו את קריאתה של "המרסייז" על שער הניצחון.

רעמי התותחים הדהדו, עדיין רחוקים למדי; בחלוף השעות התקרבו, וכל זגוגיות החלונות ענו להם ברעדה. תינוקות יצאו לאוויר העולם בחדרים חמימים שחלונותיהם נאטמו לבל תחמוק החוצה קרן אור, ובכיים השכיח מלב הנשים את שאון הצופרים והמלחמה. באוזניהם של הגוססים נשמעו יריות התותחים עמומות וחסרות כל משמעות – רק עוד קול אחד ברחש הקודר והסתום המקבל, כנחשול גדול, את פניו של הנוטה למות. הילדים הקטנים, צמודים לחיק החמים של אמותיהן, ישנו בשלווה ושפתיהם השמיעו קולות פכפוך רפים, כמו טלה יונק. עגלות מוכרי הפרחים, שננטשו בעת האזעקה, נותרו באמצע הרחוב עמוסות פרחים רעננים.

השמש עלתה אדומה מתמיד ברקיע בלא ענן. נשמעה יריית תותח, שכבר היתה קרובה כל כך לפריס, עד שהציפורים התעופפו מראש כל האנדרטאות. ציפורים גדולות, שחורות, שאינן נראות בשאר שעות היום, ריחפו גבוה למעלה ופרשו תחת השמש את כנפיהן, שזיגוג ורוד נבזק עליהן. אחריהן באו היונים היפות, השמנמנות וההומיות, הסנוניות והדרורים, שקיפצו בנחת ברחובות הנטושים. כל עץ צפצפה על גדות הסן נשא אשכול של ציפורים חומות קטנות ששרו במלוא גרונן. ובמעמקי המרתפים נשמעה סוף סוף קריאה רחוקה, כה רחוקה שבקושי אפשר היה להבחין בה, כמעין תרועה בשלושה צלילים: צפירת הארגעה.