"אמא התכסתה עד צוואר והפנתה את פניה לקיר. היינו באותה סירה אני מנחש ששנינו הרגשנו אותו דבר - בניגוד לאחרים, לא הבטנו בתהום אלא קפצנו לתוכה. ההבדל היה שאני הייתי חסר ניסיון. לאמא היתה היכרות אינטימית עם החשיכה. אמא היתה בשואה. אמא איבדה את אבא על המדרכה באלנבי. אמא כבר מתה פעמיים לפני שאיבדה את היכולת לסרב לבנה המורעל והמקולל לעבור אתה לצד האחר של החיים. ואני? מה איתי?"
בשעת לילה מאוחרת, בכפר קטן בנורווגיה, מצלצל הטלפון בביתו של עיתונאי חוקר. השיחה מחרידה אותו משלוותו ומגלגלת אותו, על כורחו, לפתחם של שני החטאים הראשיים בחייו. החטא הראשון הוא הוויסקי. החטא השני הוא אמו. כך, בפינה קרה וחשוכה של העולם, נפתח הספר המטלטל הזה, שבו שום דבר אינו כפי שהוא נראה בתחילה. העיתונאי חי בנורווגיה אבל הוא ישראלי, ואף על פי ששמו מאיר קוראים לו הכול מוקי בוערה, ואמו, אמו הורתו, היא הסוד הנורא של חייו.
רומן הביכורים של התסריטאי והעיתונאי משה זונדר, יליד חולון, יחדור מתחת לעורו של הקורא. החוויה הישראלית המכוננת של "הדור השני" פוגשת פה חווית יסוד אחרת, של שנות השבעים, והצירוף הטראגי-קומי הזה מוליד סיפור התבגרות מרגש ונוקב שתחילתו בגוש דן, המשכו בחומת ברלין וסופו על אדמת סקנדינביה, או אולי דווקא בבית העלמין בחולון.
משה זונדר הוא מחבר הספר התיעודי "סיירת מטכ"ל (כתר), שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, ותסריטאי שכתב בין השאר את התסריטים התיעודיים "הפרשה" ו"שרון" ואת התסריטים העלילתיים "האח של דריקס", "זהר", צומת וולקן", "שרמן בחורף", "מוקי בוערה" ו"הבודדים".
- שיתוף:
