בין "יומן" של דוד פרלוב ל"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן - הסרטים התיעודיים האישיים, שבהם הבמאים מפנים את המצלמה אל עצמם ואל ביתם, הם אחת התופעות המרתקות ביותר בקולנוע הישראלי.
בגוף ראשון, מצלמה מראה שמוליק דובדבני, באמצעות שורה של סרטים ישראליים שרבים זכו לתהודה עולמית - בהם "יום הולדת שמח מר מוגרבי", "שנת 66´ היתה טובה לתיירות", "לילדים שלי" ועוד - כי המבט התיעודי האישי הישראלי נושא חותם יייחודי שבו מתמזגים הזיכרון וההדחקה האישיים עם הזיכרון הלאומי.
מדוע מאפיינים את הסרטים האלה פואטיקה של וידוי? מה מקורה של תחושת האשמה שרובצת על יוצריהם ומניעה אותם לחקור את שורשיה? באמצעות הסיפור הפרטי שלהם מראים אבי מוגרבי, מיכל אביעד, עמית גורן, יולי כהן גרשטל ואחרים, כי במקום הזה נגזר על בנים לשאת באחריות על חטאי אבותיהם. דרך סרטיהם מתערבבים האישי עם הפוליטי, הפרטי עם ההיסטורי, ה´אני´ עם הלאומי.
ד"ר שמוליק דובדבני הוא מרצה לחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לקולנוע על שם סם שפיגל בירושלים ובבתי ספר מובילים נוספים, ומבקר הקולנוע של Ynet.
"מחקרו המבריק של דובדבני מאיר ומבהיר את הייצוג האסתטי והפוליטי של רגש האשמה הקולקטיבי ותחושת האחריות האישית בקולנוע התיעודי האישי בישראל"
- שיתוף:
