מקומאחר - גבריאל זווין

פתח דבר: הסוף

 
"הסוף היה מהיר ובלי כאבים."

לפעמים האב לוחש את זה לאם, לפעמים האם לאב. לוסי שומעת הכול מראש גרם המדרגות ולא אומרת כלום.
 
בשביל ליזי, לוסי רוצה להאמין שהסוף היה מהיר וללא כאבים. סוף מהיר הוא סוף טוב, היא חושבת, אבל אינה יכולה שלא לשאול את עצמה, איך יודעים? רגע ההתנגשות בוודאי כאב, היא מחשבת. ומה אם אותו רגע אחד בכלל לא עבר מהר?
 
לוסי מגיעה אל חדרה של ליזי וסוקרת אותו בעגמומיות. חייה של נערה מתבגרת הם אוסף של דברים שונים ומשונים: חזייה בצבע טורקיז זרוקה על צג מחשב, מיטה לא מוצעת, אקווריום מלא תולעים, בלון בלי אוויר מיום האהבה האחרון, שלט "אין כניסה" התלוי על ידית הדלת, זוג כרטיסים לא מנוצלים להופעה של להקת מאשין מתחת למיטה. איזו משמעות יש לכל הדברים האלה בסופו של דבר? ומה זה חשוב? האם אדם הוא בסך הכול ערמה של גרוטאות?
 
במצב רוח כזה, לוסי יכולה רק לחפור. לחפור עד שהיא שוכחת את הכול ואת כולם. לחפור דרך השטיח הוורוד. לחפור עד התקרה של הקומה התחתונה. לחפור עד שהיא תיפול פנימה. לחפור ולחפור ולחפור ולחפור.
 
היא מצליחה לבסוף לחפור חפירה טובה ומזככת כאשר אַלווי (האח בן השבע) מרים אותה מהשטיח ומניח אותה בחיקו. "אל תדאגי," אומר אלווי. "אפילו שהיית של ליזי, מישהו תמיד יאכיל אותך וירחץ אותך וייקח אותך לטייל בפארק. את יכולה אפילו לישון בחדר שלי עכשיו."
 
לוסי יושבת נוקשה בחיקו הצר של אלווי ומדמיינת שליזי רק נסעה לקולג'. ליזי היתה כמעט בת שש עשרה, וזה היה קורה ממילא בעוד שנתיים. העלונים המבריקים כבר החלו להיערם על רצפת חדרה. מדי פעם היתה לוסי משתינה על אחד העלונים האלה או תולשת פינה של אחר, אבל היא ידעה שזה בלתי נמנע. יום אחד ליזי תלך, ובמעונות הסטודנטים אין כניסה לכלבים.
 
"איפה את חושבת שהיא עכשיו?" שואל אלווי.
 
לוסי מטה את ראשה.
 
"אולי –" הוא משתהה לרגע – "שם למעלה?"
 
למיטב ידיעתה, המקום היחיד שנמצא למעלה הוא עליית הגג.
 
"טוב" אומר אלווי וזוקר סנטר מתריס לעבר השמים, "אני מאמין שהיא באמת שם למעלה. ואני מאמין שיש שם מלאכים עם נבל וערמות של עננים מנופחים ופיג'מות משי לבנות וכל מה שצריך".
 
נשמע סביר, חושבת לוסי. היא לא מאמינה באושר של שדות הציד או בגשר בקצה הקשת בענן. היא מאמינה שכלב פָּאג עושה פה סיבוב אחד וזהו. היא היתה רוצה לראות שוב את ליזי יום אחד, אבל לא תולה בזה תקוות. גם אם יש משהו אחרי הסוף, מי יודע אם יש שם בּוֹנזו או שינה או מים צלולים או חיק חמים או אפילו כלבים? והכי גרוע – זה לא כאן!

לוסי גונחת, גניחה של אֵבל בעיקר, אבל גם של רעב (חייבים להודות). כאשר משפחה שוכלת את בתה היחידה, זמני הארוחות של כלבת פאג משתבשים קצת. לוסי מקללת את בטנה הבוגדנית. איזו מין חיה היא, רעבה כשחברתה הטובה ביותר מתה?
 
"הלוואי שהיית יכולה לדבר," אומר אלווי. "בטח יש לך מחשבות מעניינות."
 
"הלוואי שהיית יכול להקשיב," נובחת לוסי, אבל אלווי ממילא לא מבין אותה.
 
למחרת, האמא לוקחת את לוסי לפארק של הכלבים. זאת הפעם הראשונה שמישהו נזכר לטייל איתה מאז הסוף. בדרך לשם מריחה לוסי את צערה של האם, האופף אותן לגמרי. היא מנסה להבין מה הריח מזכיר לה. אולי גשם? פטרוזיליה? ויסקי? ספרים ישנים? גרבי צמר? בננות, היא מחליטה.
 
בפארק לוסי רק רובצת על ספסל, ומרגישה בודדה ומדוכאת וגם (זה לא ייגמר לעולם?) קצת רעבה. פּוּדֶלית ננסית בשם קוֹקו שואלת את לוסי מה קרה, והיא מספרת לה באנחה. ומאחר שהפודלית היא רכלנית ידועה, החדשות מתפשטות עד מהרה בכל הפארק.
 
בַּנדיט, מעורב ועיוור בעין אחת, שבחוגים מנומסים פחות היו קוראים לו בן-כלאיים, בא להביע תנחומים. "זורקים אותך לרחוב?" הוא שואל.
 
"לא," עונה לוסי, "אני עדיין גרה עם המשפחה."
 
"אז אני לא מבין מה כל כך נורא," אומר בנדיט.
 
"היא היתה רק בת חמש-עשרה."
 
"נו אז מה? אנחנו חיים רק עשר, מקסימום חמש-עשרה שנה, ואנחנו לא מקטרים על זה."
 
"אבל היא לא היתה כלב," נובחת לוסי, "היא היתה בן אדם, הבן אדם שלי, ומכונית דרסה אותה."
 
"נו אז מה? אותנו דורסות מכוניות כל הזמן. תתעודדי, פאגונת, את דואגת יותר מדי. בגלל זה יש לך כל כך הרבה קמטים."
 
לוסי שמעה את הבדיחה הזאת כבר הרבה פעמים, והיא חושבת לעצמה, ברשעות מסוימת – כי בסך הכול בנדיט הוא לא טיפוס שלילי – שמעולם לא פגשה בן כלאיים עם חוש הומור משובח.
 
"אני מציע שתמצאי לך דו-רגלי אחר. אילו חיִית חיים כמו שלי, היית יודעת שכולם פחות או יותר אותו דבר. כשאין יותר בונזו אני מסתלק," חותם בנדיט ועוזב את לוסי כדי להצטרף למשחק פריזבי.
 
לוסי נאנחת ומאוד מרחמת על עצמה. היא צופה בכלבים האחרים בפארק. "איך הם מרחרחים אחד לשני את האחוריים ורודפים אחרי כדורים ומתרוצצים במעגלים! הם נראים כל כך תמימים! זה לא טבעי שכלבה חיה יותר מהבן-אדם שלה!" מייללת לוסי. "מי שזה לא קרה לו, לא מבין. וגרוע מזה, נראה שלאף אחד לא אכפת."
 
לוסי מטלטלת את ראשה הקטן והעגול. "זה כל כך מדכא. אין לי כוח אפילו לכשכש בזנב. "בסופו של דבר, סופם של חיים משפיע רק על חברים, על המשפחה ועל אנשים אחרים שהכירו אותך," היא מייבבת   באומללות. "בשביל כל היתר זה סתם עוד סוף אחד."