מלחמת השוקולד - רוברט קורמייר

1.

הם חיסלו אותו.


כשהסתובב לתפוס את הכדור נפרץ סכר בצד ראשו ורימון יד התנפץ אל בטנו. המום מבחילה הושלך אל הדשא. פיו הוטח בעפר והוא ירק בטירוף – כמה שיניים בטח עפו, חשש. כשקם על רגליו ראה את המגרש כמו מבעד למלמלה מרחפת, אבל החזיק מעמד עד שהכול החל לחזור למקומו, כמו עדשה שמתמקדת והעולם שב ונעשה חד, עם קצוות.

במהלך השני הם ניסו מסירה. הוא צעד לאחור, קיבל חסימה טובה, הניף את ידו וחיפש תופס – אולי הילד הגבוה שמכונה בּוֹטֶן. פתאום תפס אותו מישהו מאחור והוא הסתחרר בפראות, סירת צעצוע שנלכדה במערבולת. הוא נחת על ברכיו, חיבק את הכדור והכריח את עצמו להתעלם מהכאב שאחז במפשעתו. חשוב לא להסגיר שום אות של מצוקה. הוא זכר את עצתו של בוטן, "המאמן בוחן אותך. בוחן. והוא מחפש מישהו עם ביצים."

יש לי ביצים, מלמל גֶ'רִי והתרומם לאט-לאט, ונזהר ששום עצם מעצמותיו או גיד מגידיו יזוזו ממקומם. טלפון צלצל באוזניו. הלו, הלו, אני עוד כאן. כשהניע את שפתיו עלה בהן טעמם של לכלוך ועפר ועשב. הוא היה ער לנוכחותם של שאר השחקנים מסביבו, חובשי קסדות ומגוחכים, יצורים מעולם אחר, לא נודע. מימיו לא חש כה בודד, נטוש, חשוף.

במהלך השלישי פגעו בו בעת ובעונה אחת שלושה מהם: הראשון בברכיו, השני בבטנו, השלישי בראשו – הקסדה לא הגנה כלל. גופו התכנס בתוך עצמו כטלסקופ מתקפל אבל החלקים לא התאימו זה לזה, והכתה בו המחשבה שכאב אינו רק דבר אחד – הוא ערמומי ומשתנה, חד במקום אחד ומחליא במקום אחר, שורף כאן וקורע שם. הוא נאחז בעצמו כשצנח לארץ. הכדור ניתז הרחק ממנו. נשימתו נעלמה, כמו הכדור – דממה נוראה התפשטה בו – ואז, על סף הפאניקה, חזרה אליו הנשימה. שפתיו התלחלחו והוא היה אסיר תודה על האוויר המתוק והקריר שמילא את ריאותיו. אבל כשניסה לקום על רגליו התמרד גופו לתנועה. לעזאזל הכול, החליט. הוא פשוט ילך לישון שם, על קו חמישים היארד ממש, לעזאזל הניסיון להתקבל לקבוצה, הוא לא שם על כל זה, הוא הולך לישון, לא אכפת לו עוד...

"רִינוֹ!"

מישהו קרא בשמו. כמה מגוחך.

"רינו!"

קולו של המאמן התחכך באוזניו כמו נייר זכוכית. הוא פקח את עיניו ברפרוף עפעפיים.

"אני בסדר," אמר בלי לדעת למי, אולי לאבא שלו, אולי למאמן. הוא לא רצה לנטוש את התשישות המענגת שהיה שרוי בה, אבל היה חייב לעשות זאת כמובן. הוא הצטער להיפרד מהקרקע, ותהה במעורפל איך יצליח להתרומם כששתי רגליו מרוסקות וגולגולתו מעוכה. לתדהמתו מצא את עצמו עומד, שלם, מתנודד כמו צעצוע תלוי על שמשת מכונית אבל זקוף.

"בשם אלוהים," שאג המאמן, קולו נוטף בוז. סילון של רוק פגע בלחיו של ג'רי.

הֵיי, המאמן, ירקת עלי, מחה ג'רי. תפסיק לירוק, המאמן. אבל בקול אמר, "אני בסדר גמור, המאמן," כי ברגעים כאלה היה פחדן. חשב משהו ואמר משהו אחר, תכנן משהו ועשה משהו אחר – אלף פעמים בחייו עמד למבחן ואלף פעמים השתפן.

"מה הגובה שלך, רינו?"

"מטר שמונים," הוא התנשם בכבדות ועדיין התאמץ לשאוף רוח.

"משקל?"

"שבעים ושניים קילו," אמר והביט במאמן ישר בעיניים.

"בטח כשאתה ספוּג מים," אמר המאמן בזעף. "בשביל מה לעזאזל אתה רוצה לשחק פוטבול? אתה צריך עוד בשר על העצמות שלך. ובשביל מה לעזאזל אתה מנסה לשחק בתפקיד קווֹטֶרבֶּק? אתה יכול להיות בסדר בתור סתם שחקן התקפה. אולי."

המאמן נראה כמו גנגסטר זקן: אף שבור, צלקת דמוית שרוך נעל תפורה ללחיו. הוא היה זקוק לגילוח, זיפיו דמו לגלידי קרח. הוא נהם וקילל והיה חסר רחמים. אבל הוא היה מאמן נהדר, ככה אמרו. המאמן התבונן בו עכשיו, העיניים הכהות בחנו ושקלו. ג'רי המשיך לעמוד והשתדל לא להתנודד, לא להתעלף.

"בסדר," אמר המאמן בגועל. "תבוא מחר. בשלוש בדיוק, או שתעוף לפני שבכלל התחלת."

ג'רי שאף את אוויר התפוחים העז והמתוק מבעד לנחיריו – הוא פחד לפתוח את פיו לרווחה, ונזהר מכל תנועה שלא הייתה לגמרי חיונית – ופסע בזהירות אל שולי המגרש. הוא הקשיב למאמן כשנבח על האחרים. פתאום אהב את הקול הזה, "תבוא מחר."

בכבדות התרחק מהמגרש אל חדר ההלבשה שבאולם ההתעמלות ומצמץ מול שמש אחר הצהריים. ברכיו פקו מחולשה וגופו היה פתאום קל כאוויר.

יודע מה? שאל את עצמו. זה היה משחק ששיחק לעתים.

מה?

אני הולך להיות בקבוצה.

אתה חולם.

זה לא חלום. זאת המציאות.

ג'רי נשם עוד נשימה עמוקה וכאב כלשהו הופיע, מרוחק, קטנטן – ראדאר שולח איתות מצוקה. בּיפּ, אני כאן. כאב. הוא גרר את רגליו בתוך עלים יבשים מתפצפצים. אושר משונה תקף אותו. הוא ידע שהשחקנים האחרים טבחו בו, הפכו אותו על פניו כסירה בים והטילו אותו בהשפלה גמורה על הקרקע. אבל הוא שרד – הוא קם על רגליו. "אתה יכול להיות בסדר בתור סתם שחקן התקפה." האם המאמן חושב שאפשר לנסות אותו באחד מתפקידי ההתקפה? שיהיה כל תפקיד שהוא, העיקר שאהיה בקבוצה. איתות הכאב גבר, והתמקם עכשיו בין הצלעות מימין. הוא חשב על אמו וכמה מטושטשת מתרופות הייתה בסוף, כשכבר לא זיהתה איש, גם לא את ג'רי ואת אביו. התרוממות הרוח של הרגע נעלמה, והוא חיפש אותה לשווא כמו שמחפשים את זיכרון האקסטזה רגע אחרי שעושים ביד, ומוצאים רק בושה ואשמה.

בחילה החלה להתפשט בבטנו, חמימה ונוטפת ומרושעת.

"הֵיי," קרא חלושות. הוא לא כיוון לאיש. לא היה שם איש שישמע.

הוא הצליח להגיע בחזרה לבית הספר. עד שהשתטח על רצפת בית השימוש, ראשו תלוי מעל קצה האסלה וריח חומרי הניקוי מעקצץ בעיניו, כבר עברה הבחילה והכאב המבליח התפוגג. זיעה זחלה כמו חרקים קטנים ולחים על מצחו.

ואז, בלי אזהרה, הוא הקיא.