מירטוס - פאוולוס מאטסיס
"היכנסי, היכנסי. המדרגות עִייפו אותך?"

"אה, אותי, לא."

"שלוש קומות מדרגות. אנחנו, אחי הקטן ואני, כבר שתים-עשרה שנה לא עלינו בכולן. טוב, איך אמרנו... אַנֶטָה?"

"גברת אַנֶטָה."

"ודאי, גברת אַנֶטָה, ודאי."

אדון טילֶמַכוֹס, בן תשעים ואחת, קיבל את פניה של סוכנת הבית החדשה שלהם. בן תשעים ואחת וחודשים אחדים. כמוהו כאחיו. תאומים. בני אותו גיל בדיוק, הגיחו מבטן אמם בעת ובעונה אחת. בלי אזהרה, נדחפו יחד באכזרוּת, ובאכזרוּת נשפכו בצוותא אל עולמכם זה. ובהידחקותם אל הבכורה הרגו את אמם שני רגעים טרם צאתם, היממו אותה במעשה הקונדס, מתה המומה, בזעם, לא הספיקה לקלל.

אדון טילֶמַכוֹס אמר "אחי הקטן" מכיוון שגופו של אדון תֵיאוֹפַניס סבל מהִתקטנוּת, כדת וכדין. שְׂערו נשאר שחור משְׁחור - שכח להלבין.

"העפתְ מבט בקומה למטה?"

"הקומה הראשונה נעולה. ליד הדלת יש חתולה קרועה לגזרים."

"אה, העכברים של קומה ראשונה. הם לא עולים לכאן. שילחנו בהם חתולות, אבל כל הזמן הם מנצחים אותן."

גברת אנטה נכנסה לקומה השנייה, הדלת היתה לא נעולה. בחלון נשקף נוף רומנטי (והיא תהתה: הרי אנחנו בכיכר!). כשקרבה ראתה שהחלון סגור בלבֵנים והנוף הרומנטי מצויר: מראֵה טבע מלבב עם מעגן קטן, סירה קטנה, סַפָּן, שמש.

"אה, הציור. הזמנה, לאחיין שלנו - ראית אותו?"

אלא מה. ראתה אותו. הוא ישן. ילד קטן... "הוא בן שמונה?"

"כמעט בן שמונה. בן של דודן שלנו."

הוא אכן ישן. הם רצו שתהיה לילד סביבה אידילית, שׂח לגברת אנטה. בן של בת של דודן שלהם שאינה בחיים. הילד נולד נם, ישַן כשנולד, אולי גם חלם. ומאז לא התעורר.

"שמונה שנים?"

"אכן כן. שמונה וְ -" דיווח לה אדון טילמכוס. וכל הרופאים אמרו להם שיחיה רק עד גיל שתים-עשרה, ובלי שיתעורר. הוא לא התעורר אפילו כשהטבילו אותו. מירְטוֹס. הם קראו לו מירְטוֹס. "גברת אנטה, שתדעי, הילד לעולם לא יהיה בריא." (היא הקשיבה בנימוס, אבל לא האמינה.) "רק עד גיל שתים-עשרה. לא ימשיך בחייו, לא יזכה לנעוּרים. אנחנו, שנינו, לא יוצאים... שמא הוא יתעורר כשלא נהיה פה. לכן אני ואחי הקטן שומרים על בריאותנו, כדי להיות בחיים כש... הוא יֵלך לעולמו. שלא ימות בגפו. היום יש לו יום הולדת, הוא עובר משמונה לתשע. פתחנו לכבודו בקבוק שמפניה, הוא במטבח, לרשותך. איננו יכולים לאחל שיחיה מאה שנה."

ואז התנצל: הוא מכנה את אחיו "אחי הקטן" בשל קומתו הפחותה.

"בכל שאר העניינים, גברת אנטה, שנינו בני אותו גיל. בתחילה הוא היה הגבוה בינינו, אבל איבד מקומתו מגיל שמונים וחמש ואילך. ברגע זה אין באפשרותו לדבר אתך, הוא ישן, הנה, תראי בעצמך."

והוא פנה לעבר המיטה הכפולה:

"תֵיאוֹפַניס? פַאנוּליס? אתה ישן?" וניגש למיטה. "בּה, הוא לא ישן, הוא התעלף, הוא רגיל לזה, מתעלף תדיר, מגיל שמונים ושש והלאה. לפעמים אנחנו מתעלפים יחד, לכן אל תחשבי שזה חוסר נימוס אם במקרה תפני אלינו ולא תיעני מיד."

"אדון..."

"טילמכוס. אני. שכחתי להציג את עצמי. אדון טילמכוס. ואחי הקטן, אדון תֵיאוֹפַניס. רופא, לשעבר." שניהם כאחד יחידים חדורי חובה מקודשת מלידה, וכמו כן שירתו במנזר בשנות העשרים שלהם, אחר-כך ברחו. בכנסייה הם אינם מבקרים לעתים כה קרובות, "הולכים רק ללוויות של יקירים, מגיל שמונים ושש ומעֵבר. כעת אין ברשותנו קרובי משפחה, גם לא יקירים."

"אחיך, אדון טילמכוס, נראה לי..."

הקשיש השני, שבמיטה, אמר משהו, בעיניים עצומות, וחשף את שיניו, צחורות, נהדרות.

"הוא התעורר?" אדון טילמכוס ניגש והסתכל. "בּה. הוא סתם מדמדם. תיאופניס!" גער בו. "פאניס, שוב פעם אתה מתעלף! זה נהיה לו הֶרגל, לכן אני דואג שיהיה במיטה רוב הזמן. כמעט בקביעוּת, שלא יתעלף בעמידה. לפעמים הוא מתעלף גם בשנתו. גם בתור גינקולוג מקצועי הוא סבל - היה סובל את סִבלה של היולדת ומתעלף על היילוֹד... תוכלי להבין את ההשלכות - איפה היינו? אה, לגבי ההליכה לכנסייה, כן."

ימים לא רבים קודם לכן, הסביר אדון טילמכוס לגברת אנטה, הם שכלו את הדודנית קַליוֹפּי, או קַלי, כפי שכונתה בחיבה. בת שישים ושש. מחובתם היה להתייצב. הוריה לא ספדו לה, גם לא לבשו שחורים, גם לא נכחו בהלוויה: הם נפטרו לפני שמונה שנים, אחד-אחד. "הלכתי," הוא המשיך בהסברים, אך בעקיפין, כדי שאחיו הקטן ישמע אם במקרה ישוב לחושיו, "בלי להעיר את אחי. תניח לילד, חשבתי, הוא רגיש, והרופא המליץ שנימנע מצבירת רגשות, בשביל מה שיתחיל עכשיו לשפוך דמעות וכל זה, אמרתי. אם אנחנו רוצים להאריך ימים אחרי מירטוס. התערבנו על זה, גברת אנטה שלי, שנשמור על חיינו עד הסתלקותו של הקטן. הרופא רשם לנו מרשמים לבילוי. רק בילויים ובילויים כל חיינו, הוא אמר."

לכן התאמנו בקליעה למטרה ברוּגטקה. קלעו אבנים בעוברים ושבים למטה, ובחלונות הבית מצדו האחר של הכיכר. "בית אריסטוֹקרטי מאוד, שנים-עשר חלונות בחזית" (היא יודעת, אמרה גברת אנטה, הבניין העתיק בעירנו). "אבל, איך לומר... מאורת פריצים!" (את זה היא לא ידעה.) הואיל וביתם היה בן שלוש קומות ובצד הגבוה - הכיכר היתה במורד, עם תשע מדרגות באמצע - הם יכלו לפקח, בראייה בלבד, על ההתרחשויות ממול. "החלום שלנו, בשנים האחרונות, הוא לשבור להם את השמשות ברוּגטקה, במיוחד את הצבעוניות - מי שמע על שמשות צבעוניות בְּבית, מה זה, כנסייה?" אבל זרועותיהם כבר איבדו מכוחן, האבנים בקושי הגיעו עד אמצע הכיכר. והיה גם מחסור בחלוקי אבן.

גברת אנטה הבחינה במשקפת ובטלסקופ קטן על אדן החלון. היא לא אמרה דבר, רק איבקה אותם לפניהם במברשת נוצות, קצת כאילו היא דורשת הסבר, או לכל הפחות מידע.

"כן, יש ברשותנו גם טלסקופ," אמר אדון טילמכוס, וכביכול בחן אותו, לבדוק אם איבקה במידה מספקת. "כך שנותינו עוברות בניחותא. ויש בהן תקווה עזה" (הוא פנה וליטף את פַאנוּליס, רק כדי לבדוק אם שב לחושיו), "תקווה עזה להיפרד ממירטוס, חובתנו המקודשת, גברת אנטה, אנחנו אוהבים אותו אפילו יותר מאשר את שתי הציפורים - אה, לא ראית אותן, הן עוד בכלובים שלהן," והורה על שני כלובים גדולים בקצהו האחר של החדר. "שתדעי, כל ראשון בחודש באים וסכים אותנו בשמן הקודש, כוהן מיוחד, בהזמנה, מושח אותנו בבית. זה מאתנו. שׂכרך כבר הוסכם, יש לנו כל הזמן שבעולם - לעת עתה."

ימים לא רבים קודם לכן - אבל הוא לא סיפר זאת לסוכנת הבית - אדון תיאופניס הציע שיחליפו צוואות; שניהם, כל אחד יורש יחיד של השני. אדון טילמכוס לא נענה.

"יש לנו כל הזמן שבעולם, יחסית, פאנוליס. אני מציע, פאנוליס, שנכתוב צוואה אחת. משותפת. יש לנו כל הזמן שבעולם היום, נכון, אבל מחר אולי כבר לא יהיה לנו כל הזמן שבעולם. אני מדגיש, אולי. לכן חשבתי, גם כן בתור בילוי, יש לציין - גברת אנטה, איפה את?" (אבל היא לא שמעה, היא ירדה לקומה השנייה והסתכלה בילדון הנם.) "הזמנתי לכאן עורך דין, הוא יבוא מחר, אדון רֶגְליס, טַאסוֹס, שינסח את הצוואה שלנו, רציתי לעשות לך הפתעה, שנראה קצת אנשים בבית - התעוררת, פאנוליס?"

"לא ישנתי. לאן היא הלכה, האישה? לקומה השנייה, לבדה!"

"לאן אתה הולך, פאנוליס? הכפפות שלך."

אדון פאניס התיישב במיטה - את זה הוא היה מסוגל לעשות בעצמו. לבוש בחליפתו החומה, הם תמיד שכבו לישון לבושים, כל גְריפָּה עלולה להיות גורלית, אמרו, גופם לא הצליח לאגור חום.

"ותלבש גם כפפות," דחק בו אדון טילמכוס, שכרע לפני אחיו וקשר את שרוכי נעליו. "חוסכים בכוחות," הסביר לגברת אנטה (היא כבר עלתה במדרגות ובהתה בהם, שכחה את עצמה וזנחה את כללי ההתנהגות הנאותה). "ופאנוליס קושר את שלי."

כדי שאדון טילמכוס יקום הושיט לו אחיו את ידו; וכדי שהלה יקום מהמיטה משך אותו אדון טילמכוס בכפות ידיו. הוא הלביש אותו בכפפות והוליך אותו לחלון. "בוא," אמר לו, "יש תנועה ממול."

"צוואה, טילמכוס? ואיפה נשאיר אותה?"

אבל השני כבר שינע אותו לחלון ופתח את הטלסקופ ובחן את הבית ממול.

"משפחת גַבְריאיל, גברת אנטה, עשירים מאוד, מתרועעים רק עם ראשי ערים ועם מושל המחוז" (גברת אנטה היתה מעודכנת, אבל לא אמרה דבר). "יש לנו זכות וחובה לפקח, משגיחים מטעם האל... רואים משהו, פאנוליס?"

אדון תיאופניס סרק בטלסקופ, התחיל מלמטה, דלת האורווה, שבה הכרכרה הדוּפַנית והסוסה.

"טילֶמַכַאקיס, תביט גם אתה." והושיט לו את הטלסקופ, אבל השני צפה במשקפת. "תביט למטה. רואה? הם קנו גם מכונית - כרכרה לא הספיקה להם, קנו גם מכונית!"

"כי גם האדון מושל המחוז קנה."

אדון תיאופניס החל לבחון את החלונות, אחד-אחד.

גברת אנטה פסחה על הקומה השנייה, ירדה לראשונה. הדלת סגורה. היא פתחה אותה בקושי, בִּפנים חושך. על הסף מוטלת מתה חתולה ססגונית, גווייתה קרועה לגזרים; וגם סאון עמום. אדון טילמכוס הזהיר אותה: "אל תיכנסי לקומה הראשונה, לא הייתי ממליץ לך. כמובן, אנחנו אוהבים חיות - ראית את זוג הציפורים? טוב, אַת תראי אותן בעתיד. החתלתולות שלנו אוהבות להיות בבית, אנחנו מונעים מהן לצאת החוצה, שלא ייהפכו לחתולות רחוב ויאונה להן רע. הן חיות פה. לא הגיע לידיעתן שהעכברים הם אויביהן, ומפעם לפעם הם משסעים אותן. בתחילה היינו משאירים להן אוכל. אבל כעת הן מבינות אֵילו רגשות חשים העכברים כלפיהן... ואינן זקוקות עוד לאוכל שלנו. אַת רק תמלאי להן מים, ובכל ראש חודש תזי עליהן קצת מֵי קודש, תערבבי אותם במים במַרסס של הפְליט."

האישה הספיקה לראות חתולות ועכברים נָסים על נפשם לעבר דלת צרה מלהכיל, החיות רכבו זו על גבה של זו, להוטות להיחלץ, חתולות ועכברים יחד באחוות מפוחדים. גברת אנטה סגרה מיד את דלת הכניסה, כאילו חשה אשמה, כאילו ראתה משהו שלא הורשתה לראות, ועלתה לקומה השנייה. הדלת נפתחה בלי רחש, כאילו שימנו אותה, חשבה. הילד ישן במיטה. בכף ידו גונן מירטוס הקטן על לחיו, כאילו כדי שלא ינשקו אותו. וכאילו הוא מחייך.

"רדו," צעקה גברת אנטה כלפי מעלה. "אדון תיאופניס, בואו למטה. נדמה לי שהקטן מתעורר."

"בגלל החיוך? אל דאגה. הוא חולם משהו."