מולי מון עוצרת את העולם - ג´ורג´יה בינג
1. 
 
דָוִוינָה נָאטֶל ישבה במושב האחורי של הלימוזינה שלה הנהוגה בידי נהג וקראה על עצמה במגזין ידוענים. מהדף חייכו פניה השמנמנים, המוקפים בכרזות של כל הסרטים וההצגות שכבר הספיקה לככב בהם.

"הילדה הכוכבת דווינה נאטל," קראה, "שבה לבימות בּרוֹדוֵוי עם המופע המצליח 'כוכבים על מאדים'. לאחר שהתגלית המפתיעה מוֹלי מוּן ויתרה על התפקיד ועזבה את ניו יורק, הייתה מיס נאטל הבחירה המובנת מאליה לתפקיד הראשי." דווינה רתחה מזעם. נמאס לה לראות את השם מולי מון מוזכר בנשימה אחת עם שמה. היא שונאת את הכלומניקית הרזה הזאת עם העיניים הבולטות שלה.

"עצור בגלידֶרייה במֶדיסוֹן," התפרצה על הנהג.

הוא הנהן ופילס את דרכו על פני ארבעה נתיבים עמוסים בתנועה הסואנת של ניו יורק.

דווינה הייתה מרוגזת מאוד. גלידה גדולה ומתוקה נחוצה לה. עבר עליה יום גרוע בתיאטרון בברודווי שבו ערכה חזרות לשיר חדש ל"כוכבים על מאדים". קודם כול, כאב לה הגרון והיא לא הצליחה לשיר את הצלילים הגבוהים. אחרי כן קרתה התקרית הנוראה שערערה את עצביה לחלוטין. דווינה שרטה בציפורניים בכעס את ריפוד העור בצבע שמנת. לא לעיתים קרובות הייתה זקוקה להוריה, אבל הערב שמחה שיהיו בבית לשם שינוי.

איך העז איש העסקים המוזר ההוא להתפרץ בלי הזמנה לחדר ההלבשה שלה? אין לה מושג איך הצליח לעבור את אנשי הביטחון. ואיזו חוצפה להניח שתרצה לפרסם את קו הבגדים המכוער של החברה שלו, "בית האופנה". הוא לא יודע שהיה צריך לדבר עם הסוכן שלה?

מר סֶל המזוויע עורר בדווינה צמרמורת והיא לא הצליחה להוציא אותו מהראש. העיניים שלו כאילו נחרתו בעיניה, כמו שהשמש נצרבת בעיניים כשבוהים בה יותר מדי זמן. בכל פעם שעצמה את עיניה ראתה את שני גלגלי העיניים המשוגעים שלו נועצים בה מבט.

המכונית עצרה ליד חנות הגלידה החביבה עליה בשדרת מדיסון. דווינה הידקה את מעיל החורפן השחור שלה ולבשה כפפות תואמות. היא יצאה אל הלילה הקר ושילחה את הנהג בתנועת יד אדנותית. הביתה תחזור ברגל. היא נכנסה בסערה לחנות, וצליל העקבים הגבוהים של מגפיה הנוקשים על המרצפות הסב לה הנאה.

בפנים הזמינה את מנת הבית. קראו לה "סוֹרבֶּה והרבה". היא החליטה למחוק ממוחה כל מחשבה על איש העסקים המוזר, שלפה את העט הנובע המוזהב שלה והחלה להתאמן על חתימתה על מפית נייר. האם עליה לדבוק בכתב ידה המסולסל או לשנות את הסגנון?

כשהגיעה הגלידה הענקית שלה אכלה דווינה את כולה.

עשרים דקות אחר כך צעדה לביתה אחוזת בחילה. ערב קריר של חודש מרס כנראה אינו הזמן הטוב ביותר לאכול גלידה גדולה קרה כקרח.

במרחק התנשא מעל הרחוב בניין המגורים המפואר שלה. מוזר, חשבה דווינה – בדרך כלל הבניין מואר מבחוץ במנורות ירוקות. האם הן התקלקלו? כשהבניין חשוך לגמרי הוא נראֶה עלוב ממש. היא תתלונן על כך מיד באוזני השוער. עכשיו ראתה אותו, עומד ליד הכניסה ובידו מטה לעצירת מוניות שקצהו מאיר.

היא חצתה את השדרה הרחבה. רק כמאה מטרים הפרידו בינה ובין הכניסה לבניין – אבל עכשיו היו אלה מאה מטרים חשוכים, שהוארו רק במקום שבו הטיל פנס הרחוב שלולית אור צהובה על המדרכה. דווינה הלכה לשם. אור זרקורים היה חביב עליה.

משהו לבן מלבני היה זרוק על הארץ מתחת לפנס – אשפה, חשבה דווינה – עוד משהו להתלונן עליו. אבל כשהתקרבה ראתה דווינה שהמלבן לא היה אשפה. זאת הייתה מעטפה. כשהתקרבה עוד ראתה משהו מוזר מאוד. על המעטפה היה רשום השם שלה.

מכתב ממעריץ! חשבה דווינה בעונג.

היא הסירה את הכפפה מידה, הרימה את המעטפה ושלפה את המכתב. היה כתוב בו:

 

דווינה היקרה,

אני מצטער, את יודעת יותר מדי.

 

פתאום תפסה יד כבדה את זרועה של דווינה. היא הרימה את הראש וראתה פנים מוכרים מחייכים אליה מלמעלה. דווינה התאבנה מפחד. גופה נעשה קר כקרח. בבת אחת כמו הפסיקו אוזניה לפעול. שוב לא שמעה את רעשי ניו יורק. דומה שהמוניות והתנועה, הסירנות והצופרים חדלו להתקיים. דווינה שמעה רק את קולה שלה – את הצווחות שעלו מגרונה כשנוכחה לדעת שהיא נגררת אל מכונית חונה. בתחינה הביטה הרחק אל השוער הלבוש במדים.

"הצילו! תציל אותי!"

אבל השוער לא עשה דבר. הוא עמד בלי נוע והביט לכיוון אחר. דווינה בעטה ונאבקה בייאוש כשמישהו דחף אותה בלי גינונים יתרים למכונית רולס רויס, כמו כלב רחוב שנזרק למשאית המכלאה העירונית. המכונית נשאה אותה אל תוך הלילה.