מוכר הספרים מקאבול - אוסנה סיירסטאד

הצעת נישואין

כשהרגיש סולטאן חאן שהגיעה השעה לחפש לעצמו אישה חדשה, איש לא היה מוכן לסייע בידו. תחילה פנה אל אמו.
"תצטרך להסתפק באישה שכבר יש לך," אמרה.
הוא ניגש אל אחותו הבכורה. "אני אוהבת את אשתך הראשונה," אמרה. תשובותיהן של אחיותיו האחרות היו דומות.
"אתה תמיט חרפה על שריפה," אמרה דודתו.
סולטאן נזקק לעזרה. מחזר אינו רשאי לבקש את ידה של נערה בכוחות עצמו. מנהג אפגני הוא שעל אחת הנשים במשפחה מוטל למסור את הצעת הנישואין ולתת מבט חטוף בנערה כדי לוודא שהיא במלוא כושרה, בעלת הליכות נאות, וכי קורצה מן החומר הנכון להיות אשת איש נאמנה. ואולם אף אחת מקורובתיו של סולטאן לא הייתה מוכנה לתת את ידה להצעת הנישואין הזו.
סולטאן בחר שלוש נערות צעירות שלדעתו היו עשויות להתאים לתפקיד. כולן היו בריאות ויפות מראה, והשתייכו לשבט שלו. במשפחתו של סולטאן לא היה נהוג לשאת אישה שאינה בת השבט. לשאת קרובת משפחה, ורצוי שתהיה בת דוד, נחשב מעשה שקול ונבון.
המועמדת הראשונה של סולטאן הייתה סוניה בת השש עשרה. עיניה היו כהות וצורתן כעין השקד, ושערה שחור בוהק. היא היתה חטובת גו, חושנית, ולפי השמועה - עובדת חרוצה. היא באה ממשפחה ענייה שהייתה קשורה למשפחתו בקשר קרוב למדי. סבתה של אמה וסבתה של אמו של סולטאן היו אחיות.
בעוד סולטאן מהרהר כיצד יבקש את ידה של בחירת לבו בלי עזרתן של הנשים במשפחתו, חיה לה אשתו שריפה בגן עדן של שוטים, וכלל לא העלתה על דעתה כי ילדונת עלובה, שנולדה באותה שנה שבה באו היא וסולטאן בברית הנישואין, טורדת כל אותו זמן את מנוחתו של בעלה. שריפה הלכה והזדקנה. גם לה, כמו לסולטאן, מלאו חמישים לפני שנים ספורות. היא ילדה לו שלושה בנים ובת. הגיעה העת שאדם במעמדו של סולטאן יחפש לעצמו אישה חדשה.
"עשה זאת בעצמך," הפטיר אחיו בסופו של דבר.
לאחר שהרהר בכך זמן מה הבין סולטאן שזהו הפתרון היחיד. באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת, שם פעמיו לבית הבוץ של בת השש עשרה. הוריה קידמו את פניו בזרועות פתוחות, שכן סולטאן נחשב איש נדיב וביקוריו תמיד התקבלו בברכה. אמה של סוניה הרתיחה מים וחלטה תה. הם השתרעו על כריות שטוחות ושוחחו בהומור על הא ועל דא עד שהרגיש סולטאן כי בשלה השעה להציע את הצעתו.
"חבר שלי מעוניין לשאת את סוניה לאישה," אמר להורים.
כבר ביקשו את ידה של בתם בעבר. סוניה הייתה יפהפייה וחרוצה, אבל עדיין צעירה מדי לדעתם. אביה לא היה מסוגל לעבוד עוד: במהלך קטטה דקרו אותו בסכין בגבו וכמה עצבים נקרעו. בבתו היפה יכול היה להשתמש כבקלף מיקוח בכל עסקת נישואין, והוא ואשתו תמיד ציפו שההצעה הבאה תהיה גבוהה יותר.
"הוא עשיר," אמר סולטאן. "הוא עובד באותו תחום שבו אני עוסק. הוא משכיל מאוד ויש לו שלושה בנים. אבל אשתו מתחילה להזדקן."
"מה מצב השיניים שלו?" שאלו ההורים מיד, ובכך הסגירו את חששם ביחס לגילו של הידיד.
"בערך כמו שלי," אמר סולטאן. "תוכלו לשפוט בעצמכם."
זקן, חשבו ההורים. אבל הדבר אינו חיסרון בהכרח. ככל שהגבר מבוגר יותר, כך ישלם יותר בעבור בתם. מחירה של כלה מחושב על פי גילה, יופייה ומיומנויותיה ועל פי מעמד המשפחה.
אחרי שהעביר סולטאן חאן את המסר אמרו ההורים, כצפוי: "היא צעירה מדי."
כל תשובה אחרת הייתה בבחינת כניעה מוקדמת מדי למחזר האלמוני העשיר שעליו המליץ סולטאן בחום רב כל כך. אין צורך לגלות התלהבות מיותרת. ואולם סולטאן, הם ידעו, שוב ישוב, שכן סוניה צעירה ויפה.
ביום המחרת שב סולטאן וחזר על הצעתו. אותה שיחה, אותן תשובות. ואולם הפעם הצליח לראות גם את סוניה, שלא ראה אותה מאז הייתה ילדה קטנה.
היא נישקה את ידו כנהוג כדי לכבד קרוב משפחה מבוגר, והוא נשק לה בראשה לאות ברכה. סוניה חשה באווירה הטעונה ונרתעה ממבטו החודר של הדוד סולטאן.
"מצאתי לך איש עשיר, מה דעתך?" שאל. סוניה השפילה את מבטה לרצפה. לנערה צעירה אין זכות לומר מה דעתה על מחזר.
סולטאן חזר ביום השלישי, והפעם פרש את הצעת המחזר בשלמותה: טבעת, ענק, עגילים וצמיד, כולם עשויים זהב; בגדים ככל שתחפוץ; 300 קילוגרם אורז, 150 ליטר שמן בישול, פרה אחת, כמה כבשים ו-15 מיליון אפגני, ששוויים בערך 300 לירות אנגליות.
אביה שם סוניה היה מרוצה מן המחיר וביקש לפגוש את האיש המסתורי שמוכן לשלם כל כך הרבה בעבור בתו. על פי דבריו של סולטאן, האיש אף משתייך לשבטם, אף שלא הצליחו למקמו או לזכור אם פגשו אותו אי פעם.
"מחר," אמר סולטאן, "אראה לכם תמונה שלו."
למחרת שכנע סולטאן את דודתו לגשת אל הוריה של סוניה ולחשוף בפניהם את זהותו של המחזר. היא נטלה עמה תצלום - תמונה של סולטאן חאן בכבודו ובעצמו - ועמה את המסר הבלתי מתפשר המניח בידם שעה אחת בלבד להגיע לידי החלטה. אם תהיה התשובה חיובית, הוא יהיה אסיר תודה, ואם שלילית - לא ישמור להם טינה. הדבר שרצה להימנע ממנו בכל מחיר היה התמקחות אינסופית של אולי כן ואולי לא.
בתוך שעה נתנו ההורים את הסכמתם. הם היו להוטים אחר סולטאן חאן, כספו ומעמדו. סוניה ישבה בעליית הגג וחיכתה. כשהתפוגג המסתורין סביב זהותו של המחזר וההורים קיבלו את ההצעה, עלה אחי אביה אל עליית הגג.
"הדוד סולטאן הוא המחזר שלך," אמר. "את מסכימה?"
שפתיה של סוניה לא השמיעו ולו רחש קל. בעיניים דומעות ובראש מורכן הסתתרה הנערה מאחורי הצעיף הארוך.
"הורייך נתנו את הסכמתם," אמר דודה. "לא תהיה לך הזדמנות אחרת להביע דעה בעניין."
היא הייתה משותקת מאימה, קפואה מרוב פחד. לא, היא לא הייתה מעוניינת בגבר הזה, אבל ידעה שעליה לציית להוריה. כאשתו של סולטאן יעלה מעמדה בחברה האפגנית פלאים. כספי המוהר יפתרו הרבה מבעיות המשפחה. הכסף יסייע להוריה לקנות נשים טובות לבניהם.
סוניה נצרה את לשונה, וכך נחתם גורלה. שתיקה כמוה כהסכמה. ההסכם נחתם והמועד נקבע.
כשחזר סולטאן הביתה לבשר את הבשורה למשפחתו ישבו שריפה אשתו, אמו ואחיותיו סביב תבשיל של אורז ותרד. שריפה הייתה משוכנעת שהוא מתלוצץ, צחקה ואף הוסיפה כמה בדיחות משלה. גם אמו של סולטאן צחקה לשמע הבדיחה. היא לא האמינה שסולטאן יעז להציע נישואן בלי ברכתה. האחיות הוכו באלם.
אף אחת מהן לא האמינה לו. עד שהציג בפניהן את המטפחת ואת הממתקים שנותנים הורי הכלה למחזר כגושפנקה לאירוסין.
שריפה בכתה עשרים יום. "מה עשיתי? איזו בושה. מדוע אינך מרוצה ממני?"
סולטאן ציווה עליה שתתעשת. איש מבני המשפחה לא תמך בו, גם לא בניו עצמו ובשרו. ולמרות זאת איש גם לא העז לדבר בגנותו - מאז ומתמיד הצליח להשיג את כל מבוקשו.
שריפה מיאנה להתנחם. יותר מכול הכאיבה לה העובדה שהאיש בחר לו נערה בורה, מישהי שאפילו לא סיימה את גן הילדים. לעומת זאת הייתה היא, שריפה, מורה מוסמכת לשפה הפרסית. "מה יש לה שלי אין?" מיררה האישה בבכי.
סולטאן התעלם מדמעותיה של אשתו.
איש לא רצה להיות נוכח בטקס האירוסין. ואולם שריפה נאלצה להבליג וללבוש את מיטב מחלצותיה לחגיגות.
"אני רוצה שכל אחד יראה שאת מעניקה לי את הסכמתך ואת תמיכתך. בעתיד נגור כולנו תחת קורת גג אחת, ועלייך להראות לכול שאת מקבלת את סוניה בברכה," ציווה. מאז ומתמיד עשתה שריפה כרצונו של בעלה, וגם כעת, בנסיבות הגרועות מכול, בשעה שהיא מוותרת עליו לטובת מישהי אחרת, נכנעה. הוא אף דרש ששריפה היא שתענוד את הטבעות על אצבעותיהם.
עשרים יום לאחר הצעת הנישואין נערך טקס האירוסין החגיגי. שריפה התעשתה ועטתה הבעה אמיצה. קרובות המשפחה עשו כמיטב יכולתן להעכיר את רוחה. "כמה נורא," אמרו. "כמה רע הוא נוהג בך. אומללה שכמוך."
החתונה התקיימה חודשיים לאחר האירוסין, בדיוק בראש השנה המוסלמי. הפעם סירבה שריפה להשתתף בטקס.
"אני לא מסוגלת," אמרה לבעלה.
בנות המשפחה תמכו בעמדתה. אף אחת מהן לא קנתה שמלה חדשה ולא התאפרה כנהוג בטקסי נישואין. בתסרוקות פשוטות ובחיוכים נוקשים הגיעו אל טקס החתונה, מתוך יחס של כבוד לאישה שיצאה מכלל שימוש ושוב לא תחלוק את יצועו של סולטאן, השמור כעת לכלה הצעירה והמבועתת. כך או כך ישכנו כולם יחד תחת קורת גג אחת עד שהמוות יפריד ביניהם.