5 בנובמבר 1977

אחר צהריים נגה, אני קונה עוגת פינגסייה קטנה בקונדיטוריה (איזו טפלות). הזבנית הצעירה, המשרתת לקוחה, אומרת זהו זה. אלה היו המילים שנהגתי לומר לאמא כשהבאתי לה דבר מה בעת שטיפלה בה, פעם אחת, לקראת הסוף, בהיותה מחוסרת הכרה למחצה, חזרה כהד על הזהו זה (זהו, אני כאן, מלים שאמרנו זה לזה כל החיים). המילים האלה שאמרה הזבנית מעלות דמעות בעיני. אני בוכה זמן ממושך.

ב-26 באוקטובר 1977, יום לאחר מות אמו האהובה אנרייט, החל רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים במאה העשרים, לנהל יומן סודי המתעד את אבלו. במשך שנתיים כתב בארת באופן יומיומי כמעט, חשוף וללא הסתרות, את כאבו על מות האם ואת געגועיו אליה, בצד הרהוריו על החיים, על המוות ועל הכתיבה.

יומן אבל , שהיה גנוז במשך 30 שנה בעיזבונו של בארת, ראה אור ב-2009 ועורר בצרפת התרגשות רבה, רשימות היומן, שהן שילוב בין טקסט אינטימי ויצירת מופת ספרותית, פותחות צוהר לחייו של אחד מגדולי היוצרים בזמננו, מחבר מחשבות על הצילום.

הן מתפרסמות כאן בתוספת הערות ואחרית דבר מאת דרור משעני.

מצרפתית: חגית בת-עדה