השמש של בני סקורטה – לוראן גודה
נדמה היה שחום השמש ממיס את הארץ. שום משב רוח לא הרעיד את עצי הזית. הכול היה דומם. ריח הגבעות התנדף ונמוג. האבן גנחה מחום. חודש אוגוסט הכביד על רכס גַרְגַאנוֹ באדנות ללא עוררין. לא היה אפשר להאמין שעל האדמות האלה ירד אי פעם גשם. שֶמים השקו את השדות והרוו את צימאונם של עצי הזית. לא היה אפשר להאמין שחיה או צמח יכולים למצוא מזון תחת השמים הצחיחים האלה. השעה היתה שתיים אחר הצהריים, והארץ נידונה לשרפה.

על שביל מאובק התקדם לאטו חמור. הוא פסע בעיקולי הדרךבנחישות. דבר לא יכול לעצור אותו, לעמוד בפני עיקשותו. לא האוויר הלוהט שנשם; לא הסלעים המשוננים שפרסותיו ניגפו בהם. הוא המשיך ללכת. ורוכבו נראה כצל שנידון לעונש קדמון. האיש לא זע. הלום חום. הניח לבהמתו לשאת את שניהם עד סופה של הדרך. החיה מילאה את משימתה בכוח רצון עמום, שקרא תיגר על חום היום. אט אט, מטר אחר מטר, בלי להאיץ את צעדיואפילו רגע גמא החמור את הקילומטרים. והרוכב מלמל מבין שיניו מילים שהתאדו בחום. "שום דבר לא יעצור אותי... גם אם השמש תהרוג את כל הלטאות שעל הגבעות, אני אחזיק מעמד. יותר מדי זמן אני מחכה... גם אם האדמה תצעק והשיער שלי יישרף, אני אמשיך בדרך ואגיע עד הסוף".

כך חלפו להן השעות בכבשן שאיין את כל הצבעים. לבסוף, מעבר לעיקול חד, נגלה הים. "הגענו לסוף העולם," חשב האיש. "כבר חמש עשרה שנה אני חולם על הרגע הזה."

הים נפרש כמו משטח דומם שכל תכליתו לשקף את עוצמתה של השמש. הדרך לא עברה בשום חווה, לא הצטלבה עם שום דרך אחרת, רק המשיכה והעמיקה הלאה אל בין הגבעות. התגלותו של הים הדומם הזה, הבוהק מחום, אישרה אישור סופי שהדרך אינה מובילה לשום מקום. אבל החמור המשיך ללכת. הוא היה נכון להמשיך לצעוד לתוך המים, באותו צעד איטי והחלטי, אם אדונו ידרוש זאת ממנו. הרוכב לא זע. הוא נתקף סחרחורת. אולי טעה. עד קצה האופק לא נראו אלא גבעות וים, מעורבבים זה בזה. "טעיתי בדרך," חשב. "כבר הייתי אמור לראות את הכפר. אלא אם כן הוא ברח. כן. הוא בטח הרגיש שאני בא וברח לתוך הים כדי שלא אשיג אותו. אבל גם אם אני אצטרך לצלול עמוק במים, אני לא אוותר. אני ממשיך עד הסוף. ואני רוצה את הנקמה שלי."

החמור הגיע אל פסגת גבעה שנראתה כגבעה האחרונה בעולם. אז ראו את מונטפּוּצ'וֹ. האיש חייך. הכפר כולו נפרש לעיניו. כפר קטן ולבן, בתים מצטופפים יחד על צוק גבוה, מעל המים העמוקים והשלֵווים. הנוכחות האנושית הזו, בנוף צחיח כל כך, ודאי נראתה לחמור משעשעת; אבל הוא לא צחק, והמשיך ללכת.

כשהגיע לבתים הראשונים של הכפר, מלמל האיש: אם מישהו מהם יהיה שם ויפריע לי לעבור, אני אעיף אותו באגרוף." הוא בחן בקפידה כל קרן רחוב. אבל עד מהרה נחה דעתו. הוא החליט החלטה נכונה. בשעת אחר-הצהריים הזו היה הכפר שקוע במוות. הרחובות היו שוממים. התריסים מוגפים. אפילו הכלבים התאדו. זו היתה שעת המנוחה , וגם אם האדמה היתה רועדת איש לא היה מעז לצאת מביתו. אגדה שנפוצה בכפר סיפרה שיום אחד, בשעה הזו ממש, איש שאיחר מעט לחזור מן השדות חצה את הכיכר הראשית.

עד שהגיע לצל הבתים הטריפה השמש את דעתו. כאילו קרניה שרפו את מוחו. כולם בֹמונטפּוּצ'וֹ האמינו לסיפור הזה. הכיכר היתה קטנה אבל מי שניסה לחצות אותה בשעה הזו כאילו דן את עצמו למוות. החמור ורוכבו חלפו לאִטם לאורך הרחוב שאז, בשנת 1875, עוד נקרא וִיָה נוּאוֹבָה, ולימים יהיה לקוֹרסוֹ גַריבַּלדי. ניכר היה שהרוכב יודע לאן פניו מועדות. איש לא ראה אותו. הוא לא נתקל אפילו באחד החתולים הכחושים, ששורצים בהמוניהם ברפש הביבים. הוא לא חיפש צל לחמור שלו ולא ספסל לשבת עליו. הוא המשיך הלאה. ועיקשותו נעשתה מבהילה.

"כלום לא השתנה כאן," מלמל. "אותם רחובות מטונפים. אותם בתים מלוכלכים."

באותו הרגע ראה אותו האב זַמפַּאנֶלי. הכומר של מונטפּוּצ'וֹ, שכולם קראו לו דון ג'ורג'יו, שכח את ספר התפילות שלו בחצר הקטנה הצמודה לכנסייה, ששימשה לו גן ירק. אותו בוקר עבד שם שעתיים, ועלה בדעתו שמן הסתם הניח שם את הספר, על כיסא העץ שליד סככת הכלים. הוא יצא כמי שיוצא אל הסער, גופו מכווץ ועיניו מושפלות, והבטיח לעצמו לעשות את זה כמה שיותר מהר, ולא לחשוף את גופו יתר על המידה לחום המוציא מהדעת. אז ראה את החמור ורוכבו עוברים בוויה נואובה. דון ג'ורג'יו נאלם דום לרגע והצטלב בהיסח הדעת.

אחר כך שב להסתתר מפני השמש מאחורי דלתות העץ הכבדות של הכנסייה שלו. המדהים מכול לא היה שלא העלה בדעתו להזעיק עזרה, או לשאול את הזר מי הוא ומה רצונו (נוסעים מעטים מאוד עברו שם ודון ג'ורג'יו הכיר את כל תושבי הכפר בשמם הפרטי), אלא שבשובו לתא שלו לא הקדיש לכך כל מחשבה נוספת. הוא נשכב ושקע בשינה נטולת החלומות של צהרי יום קיץ. הוא הצטלב לפני הרוכב כאילו כדי למחות איזה חיזיון. דון ג'ורג'יו לא זיהה את לוּצ'יאנו מַסַקַלצוֹנֶה. איך יכול היה? האיש השתנה לחלוטין. הוא היה בן ארבעים, אבל לחייו היו שקועות כלחייו של זקן.

לוצ'יאנו מַסקַלצוֹנֶה תעה בסמטאות הכפר הישָן הנם את שנתו. "לקח לי זמן, אבל חזרתי. שוב אני כאן. אתם עוד לא יודעים את זה, כי אתם ישנים. אני עובר ליד הבתים שלכם. מתחת לחלונות שלכם. אתם לא חושדים בכלום. אני כאן, ובאתי לקחת את מה שמגיע לי." הוא המשיך בדרכו עד שהחמור נעצר. בבת אחת. כאילו ידעה הבהמה הזקנה כל הזמן שלכאן פניה מועדות, שכאן מסתיים המאבק שלה בלהט השמש. היא נעצרה בפתח בית בּיסקוֹטי ולא זזה. האיש קפץ ארצה בגמישות מפתיעה ודפק בדלת. "שוב אני כאן," חשב. "חמש עשרה שנים נמחקו כאילו לא היו." חלפה שעה ארוכה ללא סוף. לוצ'יאנו חשב לדפוק פעם נוספת אבל אז נפתחה הדלת לאִטה.

אישה כבת ארבעים עמדה מולו. בחלוק. היא הסתכלה בו זמן רב בלי לומר דבר. שום הבעה לא חלפה על פניה. לא פחד, לא שמחה, גם לא הפתעה. היא הסתכלה בעיניו כאומדת במבטה את מה שעומד לקרות. לוצ'יאנו לא זז. נדמה היה שהוא מחכה לסימן מהאישה, למחווה, להרמת גבה. הוא חיכה. הוא חיכה וגופו התקשח. "אם אני מרגיש שהיא הולכת לסגור את הדלת, אם היא עושה תנועה אחת קטנה של נסיגה, אני קופץ עליה, פורץ את הדלת ואונס אותה." הוא טרף אותה בעיניו, אורב לכל אות זעיר שישבור את את השתיקה הזאת. "היא עוד יותר יפה ממה שדמיינתי. אני לא אמות היום לשווא." הוא ניחש את גופה מתחת לחלוק ורעב אלים ניעור בו.

היא לא אמרה דבר. היא הניחה לָעבר לצוף ולעלות בזיכרונה. היא זיהתה את הגבר שעמד מולה. נוכחותו כאן, על מפתן דלתה, היתה חידה שהיא לא ניסתה כלל לפתור. היא פשוט הניחה לעָבר לשוב ולעלות. לוצ'יאנו מַסקַלצוֹנֶה. אכן זה הוא. כעבור חמש עשרה שנים. היא הסתכלה בו בלי שנאה ובלי אהבה. הוא הסתכלה בו כמו שמביטים לגורל בעיניים. היא כבר היתה שייכת לו. לא היה טעם להיאבק. היא היתה שייכת לו. כיוון שכעבור חמש עשרה שנים הוא חזר ודפק על דלתה, היא תיתן לו כל מה שיבקש. היא תסכים, שם, על מפתן דלתה, היא תסכים לכול.

כדי לשבור את הדממה ואת השיתוק, היא שמטה את פרק ידה. די היה בתנועה הפשוטה הזו לעורר את לוצ'יאנו לפעולה. עכשיו קרא בפניה שהיא שם, שהיא לא מפחדת, שהוא יכול לעשות בה ככל שהוא חפץ. הוא נכנס בצעד קל, כאילו לא רצה להשאיר באוויר שום עקבות ריח.

גבר מאובק ומלוכלך נכנס לבית ביסקוטי בשעה שבה הלטאות חולמות להיות דגים - ולאבנים לא היה מה לומר על כך.

לוצ'יאנו חדר אל בית ביסקוטי. הוא ישלם על כך בחייו, הוא ידע זאת. הוא ידע שכשיֵצא מן הבית הזה שוב יהיו אנשים ברחובות, החיים ישובו למסלולם, על חוקיהם ומאבקיהם, ויהיה עליו לשלם. הוא ידע שיזהו אותו. ושיהרגו אותו. כשחזר לכאן, לכפר הזה, ונכנס לבית הזה, גזר על עצמו גזר דין מוות. הוא חשב על כל זה. הוא בחר להגיע בשעה המוחצת הזו, שבה אפילו החתולים מתעוורים מן השמש, כי ידע שלולא היו הרחובות נטושים, הוא לא היה מצליח להגיע אפילו עד הכיכר הראשית. הוא ידע את כל זה וודאות האסון לא העבירה בו רעד. הוא חדר לתוך הבית.

עבר זמן עד שעיניו התרגלו לאפלולית. היא הפנתה לו את גבה. הוא הלך אחריה במסדרון שנראה לו אינסופי. לבסוף הגיעו לחדר קטן. שום רעש לא נשמע. קרירותם של הקירות היתה לו כליטוף. הוא לקח אותה בזרועותיו. היא לא אמרה דבר. הוא הפשיט אותה. כשראה אותה עירומה, כך, לפניו, לא יכול היה לכבוש מלמול: "פילוֹמֶנה...". רעד עבר בכל גופה. הוא לא הבחין בכך. הוא השיג את מה שרצה. הוא עשה את מה שנשבע לעשות. הוא חי את הרגע שראה בעיני רוחו פעמים אינספור. היו לו חמש עשרה שנים בכלא לחשוב רק על זה. תמיד חשב שכשיפשיט את האישה הזו יחוש עונג רב עוד יותר מעונג הגוף. עונג הנקמה. אבל הוא טעה. לא היתה נקמה. היו רק שני שדיים כבדים, שהוא חפן בכפות ידיו. היה רק ריח של אישה שאפף אותו מכל עבר, מסחרר וחם. הוא השתוקק לרגע הזה כל כך, שעכשיו צלל בתוכו, אבד בתוכו, שכח את שאר העולם, שכח את השמש, את הנקמה ואת מבטו השחור של הכפר.

כשכבש אותה, על הסדינים הקרירים של המיטה הגדולה, היא נאנחה כבתולה, חיוך של פליאה וחושניות על שפתיה, והתמסרה לו בלי מאבק.

כל חייו היה לוצ'יאנו מַסקַלצוֹנֶה "בַּנדיט", כלשונם של בני המקום. הוא התקיים ממעשי גזל, מגנבת בקר, משוד דרכים. אולי אפילו הרג אי-אלה אומללים בדרכי הגרגאנו,, אבל לא היה אפשר לקבוע זאת בוודאות. סיפרו כל כך הרבה סיפורים מפוקפקים. מכל מקום, דבר אחד היה ודאי: האיש הזה הלך ב"דרך החיים הרעה", והיה צריך להתרחק ממנו.

בימי תהילתו, כלומר בפסגת הקריירה שלו כארחי-פרחי, היה לוצ'יאנו מַסקַלצוֹנֶה עובר במונטפּוּצ'וֹ לעתים תכופות. הוא לא היה מבני הכפר, אבל אהב את המקום הזה והעביר בו את רוב זמנו. שם ראה את פילוֹמֶנה ביסקוטי. הנערה הזו, ממשפחה צנועה אך מכובדת, היתה לו לדיבוק של ממש. הוא ידע שבגלל המוניטין שיצאו לו לא יוכל לשאת אותה לאישה, ועל כן החל לחשוק בה כמו שארחי-פרחי חושקים בנשים. לכבוש אותה, ולו ללילה אחד: המחשבה הזו הציתה את עיניו, באור החם של שעות בין הערביים. אבל הגורל מנע ממנו את העונג הפראי הזה. בבוקר סתמי אחד באו חמישה שוטרים לעצור אותו בפונדק שהתגורר בו. לקחו אותו בלי גינוני טקס. הוא נידון לחמש עשרה שנים בכלא. תושבי מונטפּוּצ'ו שכחו אותו, שמחו שנפטרו מן המזיק הזה שלא הוריד את העיניים מבנות הכפר.

בכלא היה ללוצ'יאנו מַסקַלצוֹנֶה כל הזמן שבעולם לשוב ולהרהר בחייו. הוא התעסק רק בגנבות קטנות, בלי שום מעוף. מה עשה בחייו? לא כלום. אילו חוויות צבר, שיארחו לו לחברה בתא כלאו? לא כלום. חיים שלמים חלפו להם, אפסיים,נטולי סיכונים וסיכויים. הוא לא ייחל לדבר וגם לא החמיץ דבר, משום שלא ניסה דבר. אט אט, במרחבי השיממון העצומים של קיומו, נראתה לו תשוקתו לפילוֹמֶנה ביסקוטי כמו אי יחיד, זעיר, שגאל את כל השאר. כשעקב אחריה ברעד ברחובות, חש חי כל כך שנשימתו נעתקה ממנו. התחושה הזאת העניקה משמעות לכל השאר. ואז, כן, הוא נשבע שבצאתו יממש את תשוקתו הפראית, היחידה שהיתה לו אי פעם. בכל מחיר. לכבוש את פילוֹמֶנה ביסקוטי ולמות. השאר, כל השאר, היה חסר כל משמעות.