השינה הגדולה - ריימונד צ´נדלר
ריימונד צ'נדלר - נולד ב-24 ביולי 1888, נפטר ב-26 במרץ 1959.
הפרקים מתוך "השינה הגדולה" מתפרסמים לכבוד יום הולדתו.


 1 

השעה היתה בערך אחת-עשרה בבוקר באמצע אוקטובר. השמש לא זרחה ונוף מרגלות הגבעות נראה צלול כלאחר גשם חזק. לבשתי את החליפה התכולה שלי עם חולצה כחולה כהה, עניבה ומטפחת המציצה מהכיס, נעליים שחורות וגרבי צמר שחורים ששעונים בצבע כחול כהה מצוירים עליהם. הייתי מסודר, נקי, מגולח ופיכח, ולא היה אכפת לי מי יֵדע זאת. הייתי כל מה שבלש פרטי לבוש היטב אמור להיות. באתי לבקר ארבעה מיליוני דולרים.

גובהו של אולם הכניסה בבית סטרנווד היה כגובה שתי קומות. מעל דלתות הכניסה – שהיו רחבות מספיק כדי שעדר פילים הודים יעבור דרכן – היה ויטראז' רחב שהציג אביר בשריון כהה שמציל גבירה שהיתה קשורה לעץ ולא לבשה שום דבר אבל שערה היה ארוך מספיק לכסות על כך. האביר הרים את סוכך העיניים של הקסדה שלו כדי להיות מנומס והתעסק עם החבלים שקשרו את הגבירה לעץ, אך ללא הצלחה רבה. עמדתי שם וחשבתי שאם הייתי גר בבית הזה, במוקדם או במאוחר הייתי נאלץ לטפס לשם ולעזור לו. לא נראה שהוא באמת מתאמץ.

בקצה המסדרון היו דלתות זכוכית המובילות החוצה, ומאחוריהן השתרע דשא בוהק עד לחניה סגורה לבנה, שבחזיתה עמד נהג צנום וכהה במכנסיים שחורים ומבריקים וצחצח מכונית פאקארד בעלת גג נפתח. מאחורי החניה היו כמה עצי נוי שנגזמו באותה מידת הקפדה שבה נגזם שערם של כלבי פודל. מעבר להם היתה חממה גדולה עם גג מעוגל ואחריה עצים נוספים ומעבר לכל זה הקו המוצק, הלא אחיד והמוכר של מרגלות הגבעות.

בקצה המזרחי של אולם הכניסה התרומם גרם מדרגות מרוצף אל יציע בעל מעקה מברזל מעובד ואל עוד רומנסה מוויטראז'. כיסאות נוקשים וגדולים עם כריות קטיפה אדומות ומעוגלות נדחקו סביב לחללים הפנויים בקיר. הם נראו כאילו איש לא ישב עליהם מעולם. במרכז הקיר המערבי נקבעה אח גדולה וריקה עם מסך נחושת עשוי מארבעה לוחות תלויים, ומעל האח היה לזבז שיש עם קופידונים בפינותיו. מעל הלזבז היה תלוי דיוקן שמן גדול ומעל הדיוקן, ממוסגרים ומכוסים בזכוכית, הוצלבו שני נסי פרשים שחוּררו על ידי קליעים או נאכלו על ידי עש. בדיוקן ניצב בנוקשות קצין במדי טקס גדודיים, בערך מתקופת מלחמת מקסיקו. לקצין היו זקנקן מחודד, שחור ומסודר, שפם שחור, עיניים לוהטות וחודרות, שחורות כפחם, ומראה כללי של אדם שכדאי להשביע את רצונו. חשבתי שזה כנראה סבו של גנרל סטרנווד. לא ייתכן שזה היה הגנרל עצמו, אף ששמעתי שהוא מבוגר יחסית לאב לשתי בנות שנמצאות עדיין בשנות העשרים המסוכנות לחייהן.

עדיין הבטתי בעיניים השחורות הלוהטות כשדלת נפתחה הרחק מאחור, מתחת למדרגות. זה לא היה רב המשרתים ששב. זאת היתה בחורה.

היא היתה בערך בת עשרים, קטנה ובנויה בעדינות, אבל היא נראתה נמרצת. היא לבשה מכנסיים תכולים והם נראו עליה טוב. היא הלכה כאילו היא צפה. השיער שלה היה גל חום-זהוב, קצר בהרבה מהאופנה הנוכחית של תלתלים עד הכתפיים המסתלסלים פנימה. עיניה היו בצבע כחול-אפור, והיו כמעט חסרות הבעה כשהתבוננו בי. היא התקרבה אלי וחייכה עם הפה שלה והיו לה שיניים קטנות וטורפניות, לבנות כגלעינים טריים של תפוז ונוצצות כחרסינה. הן נצצו בין שפתיה הדקות והמתוחות מדי. פניה היו חסרות צבע ונראו לא בריאות.

"אתה גבוה, מה?" אמרה.

"לא בכוונה."

עיניה התרחבו. היא תמהה. היא חשבה. יכולתי לראות, גם על בסיס ההיכרות הקצרה הזאת, שחשיבה תמיד תהיה טרחה בשבילה.

"וגם נאה," אמרה. "ואני בטוחה שאתה יודע את זה." הגבתי בנהמה.

"איך קוראים לך?"

"ריילי," אמרתי. "ריילי מְלוּנָה."

"זה שם מוזר." היא נשכה את שפתה והפנתה קלות את ראשה וצודדה אלי מבט. אחר כך השפילה את ריסיה עד שכמעט ליטפו את לחייה והרימה אותם שוב לאט, כמו מסך תאטרון. עוד אלמד להכיר את התרגיל הזה. הוא נועד לגרום לי להתפך על הגב ולהניף את ארבע כפותי באוויר.

"אתה מתאגרף?" שאלה כשלא עשיתי את זה.

"לא בדיוק. אני בלש."

"א – א – " היא טלטלה את שערה בכעס, וצבעו העשיר נצץ באור העמום מעט של אולם הכניסה הגדול. "אתה לועג לי."

"אה-אה."

"מה?"

"נו, באמת," אמרתי. "שמעת אותי."

"לא אמרת כלום. אתה סתם קנטרן." היא הרימה אגודל ונשכה אותו. זה היה אגודל בעל צורה מוזרה, דק וצר כמו אצבע נוספת, ללא עיקול במפרק הראשון. היא נשכה אותו ומצצה אותו באטיות, מסובבת אותו בפיה כמו תינוקת שמחזיקה מוצץ.
"אתה ממש גבוה," אמרה. אחר כך צחקקה בעליצות סודית. היא הפנתה את גופה לאט ובגמישות בלי להרים את כפות רגליה. ידיה נשמטו ברפיון לצדי גופה. היא הטתה את גופה לעברי על קצות האצבעות. היא נפלה היישר לתוך זרועותי. היה עלי לתפוס אותה או להניח לה לחבוט את ראשה ברצפת הפסיפס. תפסתי אותה בבתי השחי שלה ורגליה התרפו מיד. נאלצתי להצמיד אותה אל גופי כדי להרים אותה. כשראשה היה צמוד לחזה שלי היא הפנתה אותו וצחקקה.

"אתה חמוד," צחקקה. "גם אני חמודה."

לא אמרתי דבר. רב המשרתים בחר ברגע הנוח הזה לשוב מבעד לדלתות הזכוכית וראה אותי מחזיק אותה.

נדמה שזה לא מטריד אותו. הוא היה גבר גבוה, רזה וכסוף, בן שישים או קרוב לכך או קצת מעבר. היו לו עיניים כחולות מרוחקות זו מזו ככל שעיניים יכולות להיות. עורו היה חלק ובוהק והוא נע כאדם בעל שרירים חזקים מאוד. הוא הלך לעברנו לאט והנערה התנתקה מאחיזתי. היא רצה על פני החדר ואל המדרגות ועלתה בהן בקלילות של איילה. היא נעלמה לפני שהספקתי לשאוף עמוק ולנשוף את האוויר.

רב המשרתים אמר בקול חדגוני: "הגנרל יקבל אותך כעת, מר מארלו."

הרמתי את הלסת התחתונה שלי מהחזה והנהנתי. "מי זאת?"

"העלמה כרמן סטרנווד, אדוני."

"אתם צריכים לגמול אותה. היא נראית מבוגרת מספיק."

הוא הביט בי בנימוס רציני וחזר על דבריו.


2 

יצאנו מבעד לדלתות הזכוכית והלכנו בשביל חלק ומרוצף באדום שהקיף את חלק המדשאה הרחוק מהחניה. הנהג בעל המראה הנערי איבק כעת מכונית גדולה בשחור וכרום. השביל הוביל אותנו אל צד החממה ורב המשרתים פתח למעני דלת ונעמד לצדה. היא נפתחה למעין פרוזדור שהיה חמים בערך כמו תנור בזמן בישול אטי. הוא נכנס אחרי, סגר את הדלת החיצונית, פתח דלת פנימית ועברנו בה. אז נעשה חם באמת. האוויר היה סמיך, ספוג אדים ומתובל בריחה המתוק של פריחת סחלבים טרופיים. על זכוכית הקירות והגג הצטברה שכבה עבה של אדים וטיפות לחוּת גדולות ניתזו על הצמחים. צבע האור היה ירקרק משונה, כמו אור שעובר דרך אקווריום. המקום היה מלא וגדוש צמחים, יער של עלים וגבעולים בשרניים ודוחים שדמו לאצבעותיה הרחוצות של גוויה. הריח היה עז כריח אלכוהול רותח תחת שמיכה.

רב המשרתים עשה ככל יכולתו לפלס לי דרך בלי שהעלים הרטובים יחבטו בפני, ולאחר זמן-מה הגענו לקרחת יער במרכז הג'ונגל, מתחת לכיפת הגג. כאן, על רחבה מרוצפת בעלת שש צלעות, היה מונח שטיח טורקי אדום וישן ועל השטיח עמד כיסא גלגלים, ובכיסא הגלגלים ישב גבר זקן וגוסס בעליל שהתבונן בנו כשהתקרבנו בעיניים שחורות שכל הלהט שהיה בהן גווע מזמן, אבל עדיין היתה בהן הישירות השחורה כפחם שהיתה בדיוקן התלוי מעל האח באולם הכניסה. מלבדן היו פניו מסכה אפורה עם שפתיים חיוורות, אף חד, רקות שקועות ותנוכי אוזניים הפונים החוצה המבשרים על מוות מתקרב. גופו הארוך והצר היה עטוף – בחום הזה – בשמיכת צמר ובחלוק רחצה אדום דהוי. ידיו הדקות דמויות הטפרים היו שלובות ברפיון על השמיכה, ציפורניהן סגולות. תלתלים אחדים של שיער לבן יבש נצמדו לגולגולתו כמו פרחי בר הנאבקים על חייהם על סלע חשוף.

רב המשרתים נעמד מולו ואמר: "זהו מר מארלו, גנרל."

הזקן לא זז ולא דיבר, אפילו לא הנהן. הוא רק הביט בי במבט חסר חיים. רב המשרתים דחף מאחורי כיסא נצרים לח והתיישבתי. הוא לקח את הכובע שלי בתנועה זריזה.

הזקן משך את קולו ממעמקי באר ואמר: "ברנדי, נוריס. איך אתה אוהב את הברנדי שלך, אדוני?"

"בכל דרך אפשרית," אמרתי.

רב המשרתים התרחק בין הצמחים המתועבים. הגנרל דיבר שוב, נוהג בכוחו באותה מידת זהירות שבה נוהגת רקדנית מובטלת בזוג הגרבונים הטוב האחרון שלה.

"נהגתי לשתות ברנדי עם שמפניה. שמפניה קרה כמו עמק פוֹרְג' מעל שליש כוס ברנדי. אתה מוזמן להוריד את המעיל שלך, אדוני. חם כאן מדי למי שהדם זורם בעורקיו."

קמתי וקילפתי מעלי את מעילי והוצאתי ממחטה כדי לנגב את פני וצווארי ואת מפרקי ידי. המקום הזה היה חם לא פחות מסיינט לואיס באוגוסט. התיישבתי שוב וללא מחשבה הושטתי יד להוציא סיגריה ומיד עצרתי. הזקן קלט את התנועה וחייך קלות.

"אתה רשאי לעשן, אדוני. אני נהנה מריח הטבק."

הדלקתי את הסיגריה ונשפתי לעברו מלוא הריאות והוא רחרח את העשן כמו טרייר במחילת עכברושים. חיוך קלוש נמתח בפינות המוצלות של פיו.

"נחמד מאוד כשאדם צריך ליהנות מחטאיו באמצעות שליח," אמר ביובש. "אתה מביט בשריד משעמם מאוד מחיים ססגוניים ביותר, נכה משותק בשתי רגליו שנותרה לו רק מחצית ממעיו. אני יכול לאכול מעט מאוד ושנתי קרובה כל-כך לערות שבקושי ניתן לקרוא לה שינה. נדמה שאני מתקיים מחום, כמו עכביש שנולד זה עתה, והסחלבים הם תירוץ לחום. אתה אוהב סחלבים?"

"לא במיוחד," אמרתי.

הגנרל עצם למחצה את עיניו. "הם דוחים. הבשר שלהם דומה מדי לבשר אדם. ובבושם שלהם יש מתיקות רקובה של זונה."

בהיתי בו בפה פעור. החום הרטוב והרך היה כמו מעטה סביבנו. ראשו של הזקן התנודד כאילו צווארו חושש ממשקל ראשו. אז הגיח רב המשרתים שוב מבעד לג'ונגל עם עגלת תה, הכין לי ברנדי וסודה, עטף את דלי הקרח העשוי נחושת במטלית לחה ונעלם בשקט בין הסחלבים. דלת נפתחה ונסגרה מעבר לג'ונגל.

לגמתי מהמשקה. הזקן ליקק שוב ושוב את שפתיו כשצפה בי, מעביר שפה אחת מעל השנייה בהתעמקות קודרת, כמו קברן שמנקה את ידיו על יבש.

"ספר לי על עצמך, מר מארלו. אני מניח שיש לי זכות לשאול?"

"בטח, אבל אין הרבה לספר. אני בן שלושים ושלוש, למדתי פעם במכללה ואני עדיין מסוגל לדבר אנגלית אם יש בכך צורך. אין בכך הרבה צורך במקצוע שלי. עבדתי בעבר אצל מר ויילד, התובע המחוזי, כחוקר. החוקר הראשי שלו, אדם בשם ברני אולס, התקשר אלי ואמר שאתה רוצה לפגוש אותי. אני לא נשוי כי אני לא אוהב נשות שוטרים."

"וקצת ציניקן." הזקן חייך. "לא אהבת לעבוד אצל ויילד?"

"פוטרתי. בגלל חוסר צייתנות. אני מצטיין בחוסר צייתנות, גנרל."

"גם אני הצטיינתי בזה מאוד, אדוני. אני שמח לשמוע זאת. מה אתה יודע על המשפחה שלי?"

"נאמר לי שאתה אלמן ושיש לך שתי בנות צעירות, שתיהן יפות ושתיהן פרועות. אחת מהן היתה נשואה שלוש פעמים, בפעם האחרונה למבריח משקאות לשעבר ששמו המקצועי היה רָאסְטי רִיגֶן. זה כל מה ששמעתי, גנרל."

"האם משהו מהדברים האלה נשמע לך מוזר?"

"החלק על ראסטי ריגן, אולי. אם כי באופן אישי תמיד הסתדרתי טוב עם מבריחים."

הוא חייך את החיוך הקלוש והחסכוני שלו. "נראה שגם אני. אני מחבב מאוד את ראסטי. אירי גדול ומתולתל מקְלוֹנמֶל, עם עיניים עצובות וחיוך רחב כמו שדרות וילְשֵייר. בפעם הראשונה שראיתי אותו חשבתי שהוא מה שאתה ודאי חושב שהוא, הרפתקן שהצליח לעטוף את עצמו ב קטיפה."

"ודאי חיבבת אותו," אמרתי. "אימצת את השפה שלו."

הוא הכניס את ידיו הדקות והחיוורות מתחת לשולי השמיכה. כיביתי את הסיגריה שלי וגמרתי את המשקה.

"הוא היה רוח החיים שלי – כשהיה כאן. הוא בילה איתי שעות, מזיע כמו חזיר, שותה ברנדי בכמויות, מספר סיפורים על המהפכה האירית. הוא היה קצין באַיי-אַר-אֵי. הוא אפילו לא היה תושב חוקי בארצות הברית. אלה היו נישואים מגוחכים, כמובן, וסביר להניח שבפועל הם לא החזיקו מעמד חודש. אני מספר לך סודות משפחה, מר מארלו."

"הם עדיין סודות," אמרתי. "מה קרה לו?"

הזקן הביט בי בנוקשות. "הוא עזב לפני חודש. פתאום, בלי לומר מילה לאיש. בלי להיפרד ממני. זה כאב מעט, אבל הוא התחנך במקום נוקשה. אני אשמע ממנו ביום מן הימים. בינתיים, שוב סוחטים אותי."

אמרתי: "שוב?"

הוא הוציא את ידיו מתחת לשמיכה, מעטפה חומה אחוזה בהן. "הייתי מרחם מאוד על מישהו שהיה מנסה לסחוט אותי כשראסטי היה בסביבה. כמה חודשים לפני שהוא הגיע – לפני תשעה או עשרה חודשים – שילמתי לאדם שנקרא ג'ו ברודי חמשת אלפים דולר כדי שיניח לבתי הצעירה, כרמן."

"אה," אמרתי.

הוא הזיז את גבותיו הלבנות הדקות. "מה זאת אומרת?"

"כלום," אמרתי.

הוא המשיך ללטוש בי מבט, מקמט מעט את מצחו. אז אמר: "קח את המעטפה הזאת ובדוק אותה. ומזוג לעצמך עוד ברנדי."

לקחתי את המעטפה מעל ברכיו והתיישבתי שוב. ניגבתי את כפות ידי והפכתי אותה. היא היתה ממוענת לגנרל גָאי סטרנווּד, קרֶסֶנְט אָלטָה בְּראָה 3765, מערב הוליווד, קליפורניה. הכתובת נכתבה בדיו, באותיות המלוכסנות שמהנדסים משתמשים  בהן. המעטפה היתה משוספת. פתחתי אותה והוצאתי כרטיס ביקור חום ושלוש פיסות נייר נוקשה. הכרטיס היה עשוי מנייר פשתן חום דק ועליו הודפס בזהב: "מר ארתור גווין גייגר." ללא כתובת. באותיות דפוס קטנות מאוד בפינה השמאלית התחתונה היה כתוב: "ספרים נדירים ומהדורות פאר." הפכתי את הכרטיס. בצדו האחר היו אותיות מלוכסנות נוספות. "אדוני היקר: למרות שהמצ"ב אינו ניתן לגבייה כחוק, שכן הוא מייצג חובות הימורים, אני מניח שאולי תרצה לכבד אותו. בכבוד, א"ג גייגר."

בחנתי את פיסות הנייר הלבן הקשיחות. אלה היו שטרי חוב שנכתבו בדיו, והתאריכים שנשאו היו של כמה ימים בתחילת החודש הקודם, ספטמבר. "הריני מבטיחה לשלם לארתור גווין גייגר על-פי דרישה סכום של אלף דולר (1000.00$) ללא ריבית. תמורה התקבלה. כרמן סטרנווד."

המילים היו כתובות בכתב יד מגובב ומטופש עם הרבה סלסולים ועיגולים בתור נקודות. הכנתי לעצמי משקה נוסף, לגמתי ממנו והנחתי את המוצג.

"מסקנותיך?" שאל הגנרל.

"עוד אין לי מסקנות. מי זה ארתור גווין גייגר?"

"אין לי שמץ של מושג."

"מה כרמן אומרת?"

"לא שאלתי אותה. אני לא מתכוון לעשות זאת. אם אשאל אותה, היא תמצוץ את האגודל שלה ותעשה פרצוף ביישני."

אמרתי: "פגשתי אותה בחדר הכניסה. היא עשתה לי את זה. ואחר כך ניסתה לשבת בחיקי."

הבעתו לא השתנתה כלל. ידיו השלובות נחו בשלווה על שולי השמיכה ונראה שהחום, שגרם לי לחוש כסרטן מבושל, אינו מחמם אותו כלל.

"שאתנהג בנימוס?" שאלתי. "או שפשוט אתנהג כרגיל?"

"אם אתה סובל מעכבות, מר מארלו, לא הבחנתי בהן."

"האם שתי הנערות מסתובבות יחד?"

"אני חושב שלא. אני חושב שכל אחת מהן הולכת לאבדון בדרכה הנפרדת והשונה מעט. ויויאן מפונקת, רודנית, חכמה ואכזרית. כרמן היא ילדה שאוהבת לתלוש כנפיים של זבובים. לאף אחת מהן אין חוש מוסרי יותר מלחתול. גם לי אין. לשום סטרנווד לא היה מעולם. המשך."

"הן זכו להשכלה טובה, אני מניח. הן יודעות מה הן עושות."

"ויויאן למדה בבתי ספר טובים מהסוג הסנובי ובמכללה. כרמן למדה בחצי תריסר בתי ספר מתירניים יותר ויותר, וסיימה כפי שהחלה. אני מניח ששתיהן ניחנו, ועדיין ניחנות, בכל המידות המגונות הרגילות. אם אני נשמע הורה מרושע מעט, מר מארלו, הסיבה לכך היא שאחיזתי בחיים קלושה מכדי שתכלול צביעות ויקטוריאנית." הוא השעין את ראשו לאחור ועצם את עיניו, ופתאום פקח אותן שוב. "אין צורך לומר שאדם שבוחר להיות הורה בראשונה בגיל חמישים וארבע הוא אדם שמגיע לו לסבול מהתוצאות."

לגמתי מהמשקה והנהנתי. הדופק בגרונו האפור והדק פעם בבירור אבל לאט כל-כך עד שבקושי ניתן לזהות בו קצב. איש זקן שהוא שני שלישים מת ועדיין נחוש באמונתו שהוא יכול לעמוד בזה.

"מסקנותיך?" אמר פתאום בכעס.

"אני הייתי משלם לו."

"למה?"

"מדובר במעט כסף לעומת הרבה טרחה. ודאי יש משהו מאחורי זה. אבל לא משהו שישבור את הלב שלך, אם זה עדיין לא קרה. ויידרשו הרבה מאוד זמן והרבה מאוד נוכלים כדי לשדוד ממך סכום שתרגיש בחסרונו."

"אני אדם גאה, אדוני," אמר בקור.

"ומישהו סומך על זה. זאת הדרך הקלה ביותר לשטות בהם. זה או המשטרה. גייגר יכול לִגְבּות את השטרות האלה, אלא אם תוכל להוכיח שנעשה כאן מעשה מרמה. במקום זה הוא נותן לך אותם במתנה ומודה שאלה חובות הימורים, דבר שמעניק לך הגנה גם אילו היה מחזיק בשטרות. אם הוא פושע הוא יודע מה הוא עושה, ואם הוא אדם ישר שמנהל עסק הלוואות קטן מהצד מגיע לו לקבל את הכסף שלו. מי זה ג'ו ברודי ששילמת לו חמשת אלפים דולר?"

"מהמר כלשהו. אני לא זוכר. נוריס יֵדע. רב המשרתים שלי."

"לבנותיך יש כסף משלהן, גנרל?"

"לוויויאן יש, אבל לא הרבה. כרמן עדיין קטינה על-פי תנאי הצוואה של אמה. אני נותן לשתיהן קצבאות נדיבות."

אמרתי: "אני יכול להוריד ממך את הגייגר הזה, גנרל, אם זה מה שאתה רוצה. לא משנה מי הוא ומה יש לו. ייתכן שזה יעלה לך קצת כסף בנוסף על מה שתשלם לי. ומובן שזה לא יועיל לך כלל. היענות לדרישותיהם אף פעם לא מועילה. אתה כבר מופיע ברשימת האנשים החביבים עליהם."

"אני מבין." הוא משך בכתפיו הרחבות והחדות הנתונות בחלוק הרחצה האדום הדהוי. "לפני רגע אמרת לשלם לו. עכשיו אתה אומר שזה לא יועיל לי."

"אני מתכוון שייתכן שיהיה זול וקל יותר לסבול מידה מסוימת של סחיטה. זה הכול."

"אני חושש שאני אדם חסר סבלנות, מר מארלו. כמה אתה גובה?"

"אני מקבל עשרים וחמישה ליום והוצאות – כשיש לי מזל."

"אני מבין. זה סכום סביר למדי תמורת הסרת גידולים נגועים מגבם של אנשים. מדובר בניתוח עדין מאוד. אני מקווה שאתה מבין זאת. האם תוודא שהניתוח שלך יסב לחולה מצוקה קלה ככל האפשר? ייתכן שיהיו כמה כאלה, מר מארלו."

גמרתי את המשקה השני שלי וניגבתי את שפתי ואת פני. החום לא היה חם פחות כשהברנדי בתוכי. הגנרל מצמץ אלי ומרט את קצות השמיכה שלו.

"האם אני רשאי לסגור עסקה עם הטיפוס הזה אם אחשוב שהוא אפילו טיפה ישר?"

"כן. העניין נמצא כעת בידיך. אני לא עושה חצי עבודה."

"אני אטפל בו," אמרתי. "הוא יחשוב שנפל עליו גשר."

"אני בטוח שתעשה זאת. ועכשיו עלי להיפרד ממך. אני עייף." הוא הושיט יד ונגע בפעמון שעל מסעד הכיסא שלו. החוט היה מחובר לכבל שחור שנמתח לצד הקופסאות הירוקות הכהות שהסחלבים צמחו ונרקבו בהן. הוא עצם את עיניו, פקח אותן שוב במבט קצר ובוהק ושקע בין הכריות. העפעפיים צנחו שוב והוא לא התייחס אלי עוד.

קמתי, לקחתי את המעיל שלי ממשענת כיסא הנצרים הלח ונשאתי אותו בין הסחלבים, פתחתי את שתי הדלתות ועמדתי בחוץ באוויר הרענן של חודש אוקטובר, שואף חמצן. הנהג שהיה ליד החניה כבר הסתלק. רב המשרתים התקרב בשביל האדום בצעדים קלים ומדודים, גבו ישר כקרש גיהוץ. השתחלתי אל המעיל והבטתי בו מתקרב.

הוא עצר במרחק חצי מטר ממני ואמר בחומרה: "גברת ריגן מעוניינת לפגוש אותך לפני שתלך, אדוני. ובנוגע לכסף, הגנרל הורה לי לתת לך המחאה בכל סכום שתרצה."

"איך הוא הורה לך?"

הוא נראה תמה, ואחר כך חייך. "אה, אני מבין, אדוני. כמובן, אתה בלש. בדרך שבה צלצל בפעמון."

"אתה כותב את ההמחאות שלו?"

"זכות זו ניתנה לי."

"זה אמור להציל אותך מקבר קבצנים. אני לא זקוק לכסף כעת, תודה. באיזה עניין רוצה גברת ריגן לפגוש אותי?"

עיניו הכחולות הביטו בי במבט יציב ושקול. "היא שגתה בהבנת הסיבה לביקורך, אדוני."

"מי סיפר לה על הביקור שלי?"

"החלון שלה צופה לחממה. היא ראתה אותנו נכנסים. נאלצתי לספר לה מי אתה."

"זה לא מוצא חן בעיני," אמרתי.

עיניו הכחולות הצטננו. "אתה מנסה ללמד אותי את תפקידי, אדוני?"

"לא. אבל אני ממש נהנה מהניסיון לנחש מהו."

לרגע לטשנו מבטים זה בזה. הוא שלח אלי מבט כחול זועף ופנה ללכת.