השחיין - ז´וז´ה באנק

אנחנו

מעט זיכרונות היו לי מאמי. למעשה הכרתי אותה רק מתמונות שאבי שמר בקופסה קטנה. תמונות בשחור לבן, במסגרת עבה ולבנה. אמי רוקדת. אמי וצמותיה קלועות. אמי יחפה. אמי מאזנת כרית על ראשה. הבטתי בתמונות האלה פעמים רבות. היו תקופות שלא עשיתי שום דבר אחר.

אצל אבי היה העניין דומה. ימים שלמים היה פורש את התמונות על מפת השולחן ושב ומערבב אותן – כמו במשחק קלפים, אולי עשר פעמים, אולי מאה פעמים. ידעתי שהדבר נמשך ימים, אף על פי שלא היתה לי אז תחושת זמן מן הסתם. בשבילי היו רק זמנים שיכולתי לסבול וזמנים שיכולתי לסבול רק בקושי.

אבי הותיר טביעות אצבעות, ואני ניגבתי אותן כשהוצאתי את התמונות מהקופסה. תמונה אחת אהב במיוחד. אמי בשדה. היא נשאה אתה אוכל בקנקן מפח. המטפחת שלה היתה קשורה לה מתחת לסנטר, ובידה הפנויה האהילה על עיניה כמו שמשיה. היא נעלה סנדלים שרצועותיהם היו קשורות מסביב לקרסוליה. אף אחד לא נעל אז סנדלים, בטח שלא בשדה. אבי לא נפרד מהתמונה הזאת. הוא שכב אתה על הספסל במטבח, בהה בתקרה ועישן. הוא לא שמע אז אפילו את את הכלב, שעמד מולו ונבח בקול. הוא הביט באחי אישְטי ובי כאילו היינו זרים. קראנו לזה צלילה. אבא צולל. אבא הלך לצלול. אבא חזר מהצלילה? שאלנו זה את זה.

אני לא חושבת שראינו פעם את אבא בלי סיגריה. לבגדיו היה ריח של סיגריות, לידיו, לשערותיו. את הסיגריות שלו היה זורק תמיד על הרצפה כדי למעוך ברגליו את הרמץ, וכששכב על הספה, יכולנו לראות נקודות לבנות מנייר על הסוליות שלו. אפילו בחוץ, בכרם, מצאנו שאריות בין הגפנים, ובמרתף, מתחת לחביות היין, ליד הסלים. לפעמים צפה חתיכת טבק בתוך בקבוק, וגילינו את זה רק אחרי שכבר מזגנו את היין לכוסות.

כשעוד היתה לי אמא, היא היתה מספרת לנו אגדות, ואחי האמין שזאת האמת. הוא האמין לה כשסיפרה ששערה של סבתא הלבין בן לילה. אחר כך סיפרו לנו אחרים את הסיפור הזה שוב ושוב – רק קצת אחרת. את הסיפור על אמי שעזבה את הארץ בלי לומר מילה. ואת הסיפור על אמהּ, שהזדקנה בלילה אחד.

אמי לא נפרדה אז מאתנו. היא הלכה אל תחנת הרכבת, כמו בימים רבים אחרים. היא עלתה על רכבת הנוסעת מערבה, לכיוון וינה. ידעתי שרכבות לווינה יוצאות מתחנת הרכבת שלנו רק לעתים רחוקות. אמי כנראה חיכתה זמן רב. היה לה זמן להתחרט. לחזור. להיפרד מאתנו. להביט בנו עוד פעם אחת.

כשעדיין חיתה אתנו, עבדה אמי במפעל בפָּפָּה. כל בוקר רכבה על אופניה דרך הערפל. הכלב שלנו רץ לידה, נובח, עד שנפטרה ממנו בכביש הראשי. הייתי מתעוררת ברגע ששמעתי אותה במטבח. כשטרקה את הדלת, הייתי קמה כדי להביט אחריה מהחלון. הסטתי את הווילון והרמתי את ידי כדי לנופף לה. בלב כיניתי אותה "מפלחת הערפל". אמי שנאה את הכפר שלנו. היא אמרה שילדים מתים כאן מפני שהם נופלים לתוך בורות של צרכים. הם נחנקים. איפה עוד יש דבר כזה?

כשאישטי היה נשכב על המפתן, מפני שלא רצה לתת לה ללכת, איחרה אמא לעבודה. לא יותר מעשר דקות איחרה, אבל השם שלה היה מתנוסס על לוח צפחה מאחורי הכניסה למפעל יותר משבוע, כדי שכל אחד יוכל לקרוא: אשתו של קַלמַן וֶלֶנצֶי איחרה. העבודה במפעל הרסה לה את הגרון, אמרה אמי. היא החזיקה את חוטי הכותנה בין שיניה כשהמכונה היתה מנקה את החוטים. ליד הנול היתה לוכדת בידיה חוט אדום בנול ומעבירה אותו מימין לשמאל ובחזרה. אם נקרע החוט, כי היה יום חם והאוויר היה יבש, היתה מלחלחת אותו בשפתיה וקושרת אותו. כשהיה הסליל ריק, היתה מרכיבה סליל חדש ומוצצת את החוט דרך חור קטן כדי להשחיל אותו. חתיכות קטנות של כותנה חדרו לגרונה של אמי, שנים רבות בלעה שיירי חוטים.

גרנו במערב המדינה. סבתא שלי גרה במרחק של כמה כפרים מאתנו. היה לה שער לבן שהידקה לכדור בעורפה והשפתיים היפות ביותר בעולם, כמו שאמרו כולם. עיניה היו שחורות, כמו עיניה של אמי, שניסתה בילדותה לשטוף אותן בסבון כדי להבהיר אותן, כי מישהו בכפר קרא לה צוענייה. סבתא שלי גרה בבית בגוון החלודה, שהיה מוקף בשדות ובגנים. בכל יום ראשון היתה הולכת יותר משעה עד לכנסייה, בין שדות, אל צליל הפעמונים שהתגבר עם כל צעד. קצת לפני שצצה הכנסייה מאחורי קבוצת עצים, הצטלבה דרכה עם דרכם של האחרים, שכמוה בדיוק שילבו את ידיהם על ספר המזמורים תחת עיניו הפקוחות של הכומר. היא לא פסחה על שום יום ראשון. היא היתה הולכת אפילו כשהשתעלה כל כך, עד שלא היתה יכולה לדבר. היא חשבה שדווקא אז היה עליה ללכת, כי השיעול ייפסק ברגע שתגיע לכנסייה, וכך באמת היה: השיעול פסק ברגע שנכנסה אל הכנסייה.

סבתא שלי הייתה מפרשת לנו את החלומות. כשחלמנו רע, היא אמרה שזה טוב, וכשחלמנו טוב, היא אמרה שיש לנו סיבה לדאגה. אולי היא המציאה את הדברים האלה, לפעמים החוקיות הזאת לא עבדה. חבילה קשורה על הגב היתה סימן לדרך ארוכה ללא חזרה. מים עמוקים ומלוכלכים בישרו מחלה קשה.

כשהייתי אצלה, היתה סבתא שלי מורחת לי פרוסות בשומן, שאכלתי בדומיה ליד השולחן במטבח. מהמנורה שמעלי השתלשל פס דביק, שהיה שחור מרוב זבובים. שאלתי את עצמי איך הם מתו, הזבובים האלה, ממה. אפשר למות אם נדבקים? בערבי הקיץ ישבנו בחצר וחיכינו עד שהיה בחוץ כחול, עד שהשמים התקרבו והופיעו שניים שלושה כוכבים ראשונים. סבתא שלי לא שאלה שאלות. לפעמים נשארתי אצלה ימים שלמים, גם בלילה. אהבתי את השקט שבבית שלה, את הצללים שבחצר שלה. הרעש היחיד שנשמע בלילה היה של כלב שמשך ברצועה שלו. ידעתי שאף אחד לא דואג לי, שאף אחד לא מתגעגע אלי. רק אישְׁטי נעץ בי מבט מאשים כשחזרתי והודעתי על בואי בפעמון האופניים. רק אחרי שעות הסכים לדבר אתי שוב.

כשאמא עוד היתה אצלנו, נסענו לעתים קרובות ברכבת. האמנתי שאין דרך שלא נסענו בה למקום כלשהו, שאין ישוב שלא הכרנו בו מישהו, גם אם רק הכרות שטחית. כשירדנו מהרכבת, ירקה אמי על מסרק, פיסקה את שערותינו ומרטה חוטים מבגדינו. היא ניצלה כל הזדמנות להציג אותי ואת אחי, אף על פי שמעולם לא היינו ילדים ראויים להצגה. מראהו של אישְׁטי גרם לאנשים לשאול בסתר עד כמה הוא חולה. ואני, אני נראיתי כמו בן. אבי היה גוזז את שערותי לפני שהגיעו לכתפיים. אחר כך הייתי משוכנעת שהנסיעות האלה היו חלק מהתוכנית שלה לעזוב אותנו. היא היתה יכולה לעזוב אותנו ביתר קלות אם מצאנו חן בעיני אחרים. אהבתי אותה בכל זאת. פעם אחת היא סטרה לאחי. כשפרץ בבכי, החלה גם היא לבכות.

הבית שלנו היה מטבח, מזווה וחדר. הורי ישנו יחד במיטה אחת ואישְׁטי ואני על שתי ספות ליד המיטה של הורי. אבי נחר, אמי נשמה בחוסר מנוחה, ואיסטי דיבר בשנתו. הוא דיבר עם הכלב שלנו, שבסתר קראנו לו קוֹבַץ'. אבי אסר עלינו לתת לכלב שם. הוא אמר שהוא סתם כלב קטן ומלוכלך, מלא בפרעושים וקרציות מהחצר שלנו, החצר שלנו, שעכשיו, בזיכרוני, היא לא יותר מקצת טיט וחצץ מאחורי גדר, שובך יונים ושלושה עצי שיטה לפני תעלה.

חיינו לבד, לעצמנו. לעתים רחוקות הגיעו אורחים. בפסחא התנפלו על הבית כמה נערים מהכפר והתיזו על אמא ועלי מי-קולון. חג שמח! צעקו וקיבלו מטבע מאבי. ריחם של מי הקולון נשאר ימים שלמים על הצוואר שלי, על זרועותי. לא ידעתי מה היתה הסיבה להתזה. הם עושים את זה כדי שלא ננבול, אמרה אמי. אמבטיה לא היתה לנו, רק גיגית מפח, שבה סיבנו אותנו עד ששרף לנו בעיניים. בחורף היתה אמי יושבת ליד התנור אחרי הרחצה כדי לייבש את שיערה. בקיץ היתה עושה זאת בחצר, עד שאבי גילה אותה ואסר זאת עליה. אף אחד לא היה יכול לראות אותה שם, אבל רצונותיו של אבי היו החוק. אמי לא התנגדה לאבי מעולם. היא עזבה אותו.

אחרי שהלכה אמי, ישן אבי במטבח. בלילה היה פותח את הדלת לחדר, ואני התעוררתי מכך. אני חושבת שהוא רצה לראות אם אנחנו עוד שם, אישטי ואני. בהתחלה סיפר לנו שאמי נמצאת אצל קרובי משפחה בדֶבּרֶצֶן. אישטי שאל למה היא לא נפרדה מאתנו, ואבי אמר שהיא לקחה את הרכבת המוקדמת, אתם ישנתם. ידעתי שאין רכבת מוקדמת כל כך, וידעתי שמשהו השתנה, משהו זז, באותו בוקר ובלילה שלפניו. אולי משום שאבי היסס לפני שענה, אולי מפני שטרח בכלל לענות לנו. רצתי לסבתא שלי, ונשארתי אצלה זמן רב כל כך, עד שהתחלתי להתגעגע לאחרים. למרות שהיה קר מדי, היא הניחה לי לשבת בחצר על ספסל, שהיה רטוב מהגשם האחרון. העברתי את אצבעותי על המים, חיכיתי לגשם הבא, שיספיג את המעיל שלי, את הגרביים שלי, את המגפיים שלי, ורציתי שיספיג גם אותי, הגשם הזה, שאולי ימיס אותי, ואני, אני אוכל לזלוג עם המים – לכל מקום שהוא.

כשסיפרו אז, אחרי התפילה בכנסייה, שאמי עלתה לרכבת עם חברה, בלי מזוודה, בלי תיק, בלי להיפרד, וכשסיפרו גם שאני יושבת עכשיו, בנובמבר, בחוץ בגשם, ואף אחד לא עוצר בעדי – רק אז מכר אבי את הבית ואת החצר. נאלצנו להשאיר את קֹובַץ' מאחור. אישטי צרח. הוא גזר במספריים קווצת שערות מפרוותו ותחב אותן לכיס המכנסיים.

היינו אמורים לגור אצל אמו של אבי בהתחלה. היא גרה במזרח המדינה. שלושה ימים נסענו ברכבת. אולי מפני שאבי לא ידע לאן לנסוע, עם עצמו, אתנו. אולי מפני שרצה לדחות את מה שיתחיל עכשיו. נסענו שעה, ירדנו, החלפנו רכבת, שוב נסענו שעה, הסתכלנו בשלטי מקומות שחלפו על פנינו לאט, חיכינו בתחנות רכבת, הסתכלנו בפסי המסילות, לנו אצל אנשים שלא ראיתי מעולם, הנחנו להם לחבק אותנו, לנשק אותנו, עלינו על אוטובוס, ושוב על רכבת, ואז על הרכבת הבאה, שהסיעה אותנו הרחק, הרחק מאתנו ומכל מה שהכרנו.

אישטי לא הפסיק לבכות. בבודפשט התחיל אבי לצעוק שאישטי יפסיק כבר עם הדמעות האלה, והאנשים בקרון הביטו קודם בו, כי צעק, ואחר כך באישטי, כי בכה עכשיו בקול רם יותר. אבי קם, הוציא את המזוודות שלנו מהרשת, ואנחנו ירדנו מהרכבת וחיפשנו בית אחד ברחוב הוגֶ'ש אֶנדרֶה, בקרבת כביש הטבעת. דודה אחת של אבי גרה כאן. ירד גשם. מאז שעלינו על הרכבת בוואט, לא אמר אבי אלא מילים מעטות: שבו, תהיו בשקט, תפסיקו לריב, כן, אנחנו עוד מעט מגיעים. כעת נשא בשתי הידיים מזוודות גדולות, דחף אותנו לפניו בגשם, חיפש מספרי בתים ואמר מתישהו: זהו.

הגענו לבית חשוך וסקרנו את חזיתו. אורות ריצדו מאחורי זגוגיות מלוכלכות. מישהו סגר חלון. מוזיקה נשמעה ממכשיר רדיו. אבי הדליק גפרור והעביר את השלהבת על לוחיות השמות. חוטי חשמל גלויים השתלשלו ליד פעמוני הדלתות. טיט התקלף. כשלחץ אבי באצבעו על הפעמון, נפלו פירורי טיט. הדלת נפתחה בקושי. צעדנו כמה צעדים בחשכה, עברנו על פני קיר של תיבות דואר שחורות מפח, וראינו חצר פנימית גדולה שבמרכזה ירד גשם. מישהו העמיד שם כמה צמחים בעציצים. לאורך הקירות זלג הגשם והתפשט לאטו בחצר. עלינו בגרם מדרגות רחב ועברנו במסדרון על פני חדרים זרים, שצללים התנועעו מאחורי וילונותיהם. זאת היתה דירה קטנה וחשוכה בקומה הראשונה. מַנצי פתחה את הדלת וחיבקה אותנו בדמעות בעיניה. בחדר היחיד הציעה מיטה, שאישטי ואני נרדמנו בה כעבור שניות. חלמתי על אמי. היא ישבה בחצר פנימית וייבשה את שערה.

כל בוקר העירה אותנו מַנצי עם סהרונים שמרחה עליהם שכבה עבה של חמאה. כשהיה לה כסף, היתה לוקחת אותנו בצהריים למסעדה בשירות עצמי. אותיות מוארות היו תלויות מעל לכניסה, וכשהגשם הקיש על החלונות, היינו מניחים את המטריות הרטובות בגיגית קטנה. אישטי ואני נעמדנו בתור עם מגשים גדולים ולקחנו לנו אוכל מהוויטרינות. אישטי הרים את דלתות הזכוכית ועזב אותן, עד שהצלחות שמאחוריהן התחילו לרקד ומישהו בחלוק ושביס החל לגעור במַנצי, היא לא רואה מה הילד הזה עושה?

ידעתי מסבתא שמנצי היתה פעם נשואה לפקיד מכס וקיבלה קצבה קטנה. בעלה קיבל תמיד את חתיכת הבשר הכי טובה ומנצי רק את השאריות. היו לה תלתלתים לבנים, שאספה מתחת לרשת שיער, וכלי חרסינה עדינים במזנון. קראנו למנצי "סנדקית" – כמו שאבא קרא לה. לפני שהלכה לישון, מרחה מנצי גליצרין על ידיה ולבשה עליהן כפפות פלסטיק שהוציאה מקופסה של צבע לשיער. היא ישנה על הגב ולא זזה כל הלילה. רק לפעמים היינו שומעים את הרשרוש הקל של כפפותיה.

ביום לבשה מנצי גרבוני ניילון, שבערב כיבסה בקערה ותלתה לייבוש על חבל במטבח. המים טפטפו אל תוך סירים וצלחות מלוכלכים והתערבבו עם שאריות השמן. יכולתי לשבת ולצפות איך נוצרות שלוליות צבעוניות, איך טיפה ניתרה שוב למעלה לפני שציירה מעגלים, בירוק ובצהוב ובסגול. מול חלון המטבח היתה חומה, במרחק של חצי מטר אולי. כשירד גשם, זרמו המים במורד החומה, ואישטי ואני ישבנו על הספה ובהינו בחומה שמול המטבח, מול הבית הזה, בעיר הזאת, שסבתא אמרה עליה שיש לה חום, כמו הנער מוואט שמת מחום בקיץ שעבר, בדיוק ככה יש גם לפֶּשְׁט חום.

אבי נעלם ללילות שלמים. הוא לא נפרד מאתנו, טרק את הדלת וחזר כשכבר היה צהריים. אחר כך נשכב לידנו על הספה במטבח, ואנחנו הסתכלנו בו כשנרדם. אֶרז’י, השכנה, ביקרה אותנו לעתים קרובות, אף על פי שמַנצי אמרה שאֶרז’י פועה כמו עז. היא הביאה אתה מגזינים עם כותרות כמו "העוגה הגדולה ביותר בהונגריה" או "סקֹודה אחת לכפר שלם". אחרי שאבי נרדם לידנו, לחשה לי אֶרז’י, את יודעת איפה הוא היה? טלטלתי את ראשי והסתכלתי לרצפה. אולי את יודעת? שאלתי אותה בחזרה, ומנצי כעסה, תעזבי את הקטנים בשקט. מאז עקבתי בעיני אחרי אבא כשיצא מהדירה. אֶרז’י ידעה לאן הוא הולך, אני לא.

בלילה הייתי מתעוררת. שמעתי את קולה של אמי, ראיתי את פניה ורצתי אל הדלת, שמנצי בדיוק פתחה לה. הכל היה שקט וחשוך. הסטתי את הבריח, נגשתי אל המעקה, הסתכלתי למטה אל החצר וחיכיתי. הייתי בטוחה שהיא עומדת להופיע שם כל רגע, שם למטה על משטח האספלט הגדול. ואני, אני אסגור את הדלת ואלך, כמו שאני, בחולצה ובלי נעליים, ארוץ במסדרון, במורד המדרגות. אישטי ואבא יכולים להישאר בחדר, לא אעיר אותם בכלל. עמדתי שם זמן רב. רק כשהתחלתי לרעוד מקור, חזרתי למיטה.

בּוּדפּשט היתה אפורה. מכל עבר היו רק חומות, דלתות, קירות. ברחוב הבטתי למעלה לשמים, לפס הצר בכחול. רציתי להסתלק. קיוויתי שאמי תבוא ותיקח אותנו בחזרה. ידעתי שזה לא יקרה. נדמה לי שמישהו עצר את כל השעונים, כאילו הזמן עמד מלכת בשבילנו. כאילו ששמטו את אישטי ואותי לתוך סירופ ושכחו אותנו שם.

הרשו לנו, לאישטי ולי, לצאת לחצר, לחצרות אחרות ולכביש, אבל לא רחוק יותר מכביש הטבעת. דילגנו במורד המדרגות הרחבות. תיבות הדואר היו קלות לפתיחה. עיינתי במכתבים של אחרים ובחרתי את המעטפות היפות ביותר. אישטי עמד ליד הדלת, וכשהגיע מישהו, היה שורק בין שיניו כמיטב יכולתו. לפעמים פתחתי מכתב, עברתי אתו את הכביש וזרקתי אותו מעבר לפינה. העמדנו פנים שקיבלנו דואר, שמישהו כתב לנו, דווקא לנו.

לפעמים הייתי בורחת. משאירה מאחור את אישטי, שצעק אחרי בחדר המדרגות רמאית, בוגדת. רצתי לגדת הדנובה, למרות שמנצי אסרה על כך, וניסיתי ללכוד את הרוח במעילי, שהחזקתי בידיים ישרות מעל ראשי, או בשקיות ניילון, שמנצי שמרה עליהן כמו על אוצר מתחת לכרית המושב שלה. כשעוד גרנו בוואט, הייתי רצה ככה בחצר עם הסדינים שלנו, עד ש אמא היתה קוראת, תתלי אותם כבר על החבל.

אבי לא עשה שום דבר כדי לעזוב את בודפשט, ואנחנו, אישטי ואני, אמרנו שאנחנו רוצים לחזור. לאן? שאל אבא, וכשאישטי ענה: הביתה, זה נשמע פתאום משונה. נשארנו כל החורף הארוך בעיר שהיתה אפורה, מפיח, מעשן, מגשם. חגגנו עם מנצי את חג המולד ונישקנו אותה בליל השנה החדשה, שבו נרדמה על הספה במטבח כבר לאחר כוס השמפניה הראשונה, ששתתה עם אבי בחצות.

בשנה החדשה כתבה לנו סבתא שיש לה חדשות מאמי, ששלחה דרישת שלום ברדיו דרך הצלב האדום. היא נמצאת במערב, במערב גרמניה. מאותו רגע שמרתי שאף אחד לא יכבה את הרדיו והאזנתי לקולות זרים, שדיברו על דברים שלא הבנתי. כשהאחרים הלכו, אני נשארתי. לא הגיעו עוד דרישות שלום ברדיו. לפחות לא בשבילנו.

אחר כך שלחה לנו סבתא מכתבים מאמי, עם כרטיס קטן שבו היה כתוב שכל המכתבים נפתחו והודבקו שוב. אמי כתבה שהיא נמצאת במחנה, בעיר קטנה. בפונדק התפרעו שני הונגרים, ובעל הפונדק תלה שלט מעל לכניסה: הכניסה להונגרים אסורה. המכתב הבא הגיע מעיר אחרת, צפונית יותר, שאמי עבדה שם עכשיו כשוטפת כלים במסעדה. מנצי הקריאה לנו את המכתבים כשאבי לא היה, שוב ושוב לתביעותינו, אף על פי שכבר הכרנו כל מילה, כל משפט. כשפסחה על משהו, התלונן אישטי שהשמיטה את הקטע עם המחנה או את הכוסות, ואז המשיכה מנצי לקרוא, ובכל פעם היתה אומרת, אצלנו היה ל אמא שלכם לא פחות טוב.

כשהגיע הקיץ הייתי הולכת אחרי הצהריים לגדת הדנובה, נשכבת בעשב, צופה בחותרים ומתערסלת בפקודות שצעקו זה לזה, בקולות הקשוחים הרמים שלהם, שהיו שונים כל כך מפכפוכם הרך והשקט של המים. דמיינתי רכבת אטית שנוסעת בלילה רכבת שאני הנוסעת היחידה בה. על הדשא הייתי בורחת מפֶּשׁט לעתים קרובות. הצלחתי אפילו בלי לעצום את העיניים. ברחתי ממנצי, שהיתה מרימה את הרגליים בערב, ברחתי מאישטי, מהעיר, מהחומה שראיתי מחלון המטבח. הרכבת שלי נסעה אל עבר ירח בהיר. היא שעטה מעל גשרי פלדה. הבטתי אל נהרות, שיכולתי רק לנחש את קיומם בחשכה.

לפעמים היה אבי מבלה אתנו את כל היום. כסף לחוף רחצה מוסדר לא היה לנו, אבל אבי הכיר קטע אחד בבריכת פַּלַטינוּס, שיכולנו לטפס שם על הגדר בקלות. הוא דחף אותנו למעלה ואחר כך עלה בעצמו. הוא קפץ למטה בצד השני, ואנחנו נפלנו לזרועותיו בצווחות. אישטי ואני, שנינו לא ידענו לשחות. אף אחד לא ידע לשחות, על כל פנים לא במקום שגרנו בו פעם. רק אבי. הוא שחה את הבריכות שלו, ואישטי ואני הבטנו בו משפת הבריכה. לא החמצתי אפילו לא אחת מתנועותיו. הוא הרים והוריד את הראש, עיגל את שפתיו ל- O , בכל פעם כשעלה מעל לפני המים הניף את זרועותיו לפנים, וכששיקע אותן שוב במים, הדף מים רבים כל כך, עד שעלו מעל לשפת הבריכה. לנגד עיני נקוותה שלולית, שטבלתי בה את בהונותי. אישטי הניח את פניו על האספלט החם. כשהרים את ראשו, היו אבנים קטנות דבוקות ללחיו.

בבריכת הגלים הרים אותנו אבי למעלה, ואישטי התפתל בזרועותיו כמו דג שהשליכו על האדמה. צרחנו כשהתקרבו אלינו גלים גדולים וסטרנו לאבי, טיפסנו על ידיו המשולבות וקפצנו לאחור אל תוך המים. לא יכולנו להפסיק. רק כשהשיניים שלנו נקשו מקור, שלח אותנו אבי אל הבריכה המחוממת, שם שכבנו על הגב ומתחנו את בהונותינו מחוץ למים. בערב, לפני שנרדמנו, היה אישטי אומר לי שהוא רוצה להיות שחיין כשיהיה גדול.

כשהשאיר אותנו אבי ימים שלמים לבד, הלכתי עם אישטי אל תחנת הרכבת המזרחית. רצנו על המסילות, עמדנו על הרציפים וירקנו על חשמליות שעברו. כשהשתפרנו, היינו יורקים על רכבות. בעיקר על רכבות שנסעו לכיוון שלנו, לכיוון הכפר שלנו. ירקנו וצעקנו, נשקו את ואט בשבילי! דרישת שלום לוואט! נשקו את קוֹבַץ' בשמנו! אחר כך היינו רצים וחוצים מותשים את אולם ההמתנה של תחנת הרכבת. בדרך חזרה היה אישטי חוזר פעמים רבות על שמות הערים שהושמעו ברמקולים, ואני אמרתי, כאילו שאתה יודע איפה הן נמצאות. הוא ביטא אותם כאילו לא היו שמות ערים, אלא משהו אחר לגמרי, פתגם, תפילה. לפעמים נשמעו כאילו היה צריך לבטא אותם בדיוק כמו אישטי כשאמר אותם בזה אחר זה במהירות: הַטבַן-הַטבַן-הַטבַן, גוֹדוֹלוֹ-גֹודוֹלוֹ-גוֹדוֹלוֹ.

החלום של אישטי היה לקנות דגים ולתת להם לשחות באקווריום. הוא רצה להביט בהם שוחים. היתה חנות דגים כזו בפֶּשט, לא הרחק מרחוב הוגֶ'ש אֶנדרֶה. אישטי ואני היינו הולכים לשם הרבה. היינו עומדים מול החלון ומתבוננים בדגים בבריכה שלהם. איך הם מניעים את הסנפירים שלהם. איך הם מפרפרים כשמוציאים אותם מהמים. איך הם מאבדים אז את הצבע שלהם. אישטי רוקן את קופסת הפח שלו על שולחן גדול לנגד עיניו של מוכר הדגים. המוכר שפך מים לשקית ניילון והחליק אליה שבעה דגים, שהתחילו מיד לפרפר. שבעה דגים! שבעה דגים שוחים בשבילי! שר אישטי בדרך חזרה וקפץ לגובה עד שמים נתזו מהשקית. הפעם האחרונה שבה היה מאושר כל כך היתה אולי כשטבלנו את קוֹבַץ' בשם קוֹבַץ'.

שלושה ימים שחו הדגים בדלי ישן במטבח של מנצי. אישטי ואני היינו זורקים בבוקר שאריות מזון למים וצופים בדגים שנלחמו על פירורי לחם והכו בסנפיריהם חזק כל כך, עד שהמים ניתזו על רצפת המטבח. לדג שחור קטן קרא אישטי "מלכה". למה אתה חושב שזאת נקבה? שאלה מנצי. הוא היחיד שמבריק, ענה לה אישטי.

כשאבא חזר וראה את הדגים, הוא כעס נורא. הוא גירש אותנו מהמטבח ונעל את הדלת. כשנקראנו לחזור זמן קצר לאחר מכן, היה הדלי ריק. הדגים היו מונחים על השולחן, מסודרים יפה זה לצד זה. אבי חתך את ראשיהם. אישטי לקח את שאריותיה של המלכה ונעלם. הוא לא דיבר אתנו שלושה שבועות. הוא שקע בדמדומים שהיו גרועים יותר מצלילותיו של אבי. פחדתי. כשהיה אבא מניח את ידו על כתפו של אישטי, היה אישטי מתנער ממנה. כשהיינו מדברים אליו, היה מעמיד פנים שהוא לא שומע אותנו. אולי לא שמע אותנו באמת.