הקמיע מסמרקנד - ג´ונתן סטראוד
בָּרטימֶאוּס 
 

1. 
 
 טמפרטורת החדר צנחה במהירות. קרח התגבש על הווילונות ויצר קרום עבה סביב מנורות התקרה. הסלילים הזוהרים שבתוך כל נורה התכווצו והתעמעמו, ופתילי הנרות, שבצבצו מכל משטח אפשרי כמו מושבה של פטריות רעל, כבו. החדר המוחשך התמלא ענן גופרית צהוב מחניק, שצללים מעורפלים רוחשים ומתערבלים בתוכו בפראות. ממרחק עלו קולות צעקה רבים. לחץ הופעל פתאום על הדלת המובילה אל המישורת. היא נדחקה פנימה, וקורות העץ חרקו. צעדי רגליים בלתי נראות טופפו על לוחות הרצפה, ופיות בלתי נראים לחשו דברים מרושעים מאחורי המיטה ומתחת לשולחן.

ענן הגופרית התעבה והיה לעמוד עשן סמיך, שהקיא מתוכו קנוקנות דקות. אלו ליחכו את האוויר כלשונות לפני ששבו ונאספו. העמוד נתלה מעל הכוכב המחומש ובעבע מעלה-מעלה, אל התקרה, כמו ענן של התפרצות געשית. היתה הפוגה כמעט לא מורגשת, ואז צצו פתאום שתי עיניים צהובות, בוהות, בליבו של העשן.

היי, זאת היתה הפעם הראשונה שלו. רציתי להפחיד אותו.

וגם הצלחתי. הנער שחור השיער עמד על כוכב מחומש משלו, קטן יותר, מלא כל מיני לחשים, במרחק מטר אחד מן המחומש הראשי. חיוור היה כמת, רועד כעלה נידף ברוח סערה. שיניו נקשו בפיו הרוטט. אגלי זיעה נטפו ממצחו והיו לקרח בעודם באוויר. קולם נשמע כנקישת ברד בפוגעם ברצפה.

הכול בסדר, כמו שצריך, ומה בכך? כלומר, הוא נראה כבן שתים-עשרה. עיניו פעורות, לחייו שקועות. זה לא סיפוק גדול להפחיד עד מוות ילד צִפלוֹן שכזה. [1] וכך צפתי לי וחיכיתי וקיוויתי שלא יעבור זמן רב מדי עד שימצא את לחש השילוּח. כדי להעסיק את עצמי העליתי להבות כחולות שליחכו את דופנותיו הפנימיות של המחומש, כאילו הן מחפשות דרך לצאת וללכוד אותו. הכול שטויות, כמובן. לפני כן וידאתי שהחותם שורטט היטב. בלי שום שגיאות כתיב, לרוע המזל.

לבסוף נראה שהזאטוט אזר אומץ לדבר. הסקתי זאת מרטט קל באזור השפתיים, שלא נראה כאותותיו של פחד בלבד. הנחתי לאש הכחולה לדעוך והחלפתי אותה בצחנה.

הילד דיבר. בקול צייצני.

"אני מצווה עליך ל... ל... נו כבר, דבר... ל-ל-לומר לי את ש-ש-שמך."

כך הם מתחילים בדרך כלל, הצעירים שבהם. קשקוש חסר טעם. הוא ידע, ואני ידעתי שהוא כבר יודע את שמי. שאם לא כן, איך יכול היה לזמן אותי מלכתחילה? לשם כך אתה זקוק למילים הנכונות, לפעולות הנכונות ויותר מכול, לשם הנכון. כלומר, זה לא כמו לנפנף למונית. כשאתה מעלה בקסמיך אתה לא מקבל סתם כל אחד.

בחרתי בקול עמוק, סמיך כשוקולד כהה. כזה שמהדהד מכל עבר ומסמר את שערם של הלא-מנוסים.

"בָּרטימֶאוּס."

ראיתי את הילד בולע ומשתנק כששמע את המילה. יפה, אז הוא לא לגמרי מטומטם. הוא יודע מי אני ומה אני. הוא מכיר את השם שיצא לי.

הוא עצר לרגע כדי לבלוע ליחה, ואז חזר לדבר. "אני... אני מצווה עליך לענות שוב. אתה אותו ב-ברטימאוס שזימנו קוסמיה של פראג בימים עברו לתקן את חומות העיר?"

הילד הזה הוא בזבוז זמן. מי עוד יכולתי להיות? הפעם הגברתי קצת את העוצמה. הקרח שעל הנורות התבקע כמו סוכר שרוף, זגוגיות החלון רעדו ונצנצו מאחורי הווילונות המלוכלכים. הילד נרתע לאחור על עקביו.

"אני ברטימאוס! אני סאחר אל ג'ין, נגוֹרסוֹ האדיר, שרף נוצות הכסף! אני הקמתי את חומותיהן של אֶרֶך, כַּרנָאךּ ופראג מהריסותיהן. אני החלפתי דברים עם שלמה. אני שעטתי עם אבות הביזונים של ערבות העשב. אני צפיתי בזימבָּבוּאֶה העתיקה עד שנפלו אבניה, ותנים ניזונו מפגרי תושביה. אני ברטימאוס! איני מכיר בשום אדון. ואני מצווה עליך אפוא לענות, ילד: מי אתה שתזמן אותי?"

מרשים, הה? והכול גם נכון, מה שמעניק לעניין יתר-עוצמה. ולא עשיתי את זה רק כדי להישמע גדול. קיוויתי למדי שזה יסעיר את הילד כל כך, עד שימסור לי את שמו, [2] מה שייתן לי דבר מה להיאחז בו כשיפנה אלי את גבו. אבל לא התמזל מזלי.

"בכוח לפיתת המעגל, זוויות המחומש ושלשלת הלחשים אני אדונך! אתה תציית לפקודתי!"

היה משהו מרגיז במיוחד בכך שנאלצתי לשמוע את השטיקים הישנים האלה מפיו של נער שדוף שכזה, ועוד בקול גבוה וצורם כל כך. התגברתי על הפיתוי לומר לו מה אני חושב באמת ודקלמתי את התגובה השגרתית. הכול כדי לגמור עם זה מהר ככל האפשר.

"מהי פקודתך?"

אני מודה שכבר עתה הופתעתי. רוב הקוסמים הטירונים שואלים רק אחרי שהם מסתכלים. הם בודקים את השטח, בוחנים את כוחם הפוטנציאלי, אבל הם חששנים מכדי לנצל אותו. ולא לעיתים קרובות מעיזים הקטנים שבהם, כמו זב החוטם הזה, לְזַמן ישויות שכמותי מלכתחילה.

הילד כחכח בגרונו. זהו הרגע. הדבר שאליו התכונן. שנים חשב עליו, שעה שהיה אמור לשכב במיטתו ולחשוב על מכוניות מרוץ או נערות. חיכיתי בזעם למשאלתו העלובה. מה היא תהיה? אחת הבקשות הרגילות היא לגרום לחפץ כלשהו לרחף באוויר או להעביר אותו מצד אחד של החדר לצידו האחר. אולי הוא רוצה שאצור לו אחיזת עיניים. זה יכול להיות משעשע, למצוא דרך כלשהי לטעות בהבנת המשאלה כדי לאמלל אותו. [3]

"אני מצווה עליך לחלץ את הקמיע של סָמָרקַנד מביתו של סיימון לָאוולֵייס ולהביאו אלי כאשר אזמן אותך מחר עם שחר."

 "אתה מה?"

"אני מצווה עליך לחלץ..."

"כן, שמעתי מה אמרת." לא התכוונתי להישמע קצר רוח. זה פשוט נפלט לי, וגם שכחתי קצת להשמיע קולות-מן-האופל.

"אז צא לדרך!"

"רק רגע!" חשתי בבטני אותה תחושה מחליאה שאתה מרגיש בכל פעם שהם משַׁלחים אותך. כאילו מישהו מוצץ לך את הקרביים דרך הגב. עליהם לומר זאת שלוש פעמים כדי להיפטר ממך אם אתה משתוקק להישאר בסביבה. בדרך כלל זה לא קורה. אבל הפעם נשארתי במקומי, שתי עיניים יוקדות מתוך זעמו של עשן מסתחרר ומחניק.

"אתה יודע, ילד, מה הדבר שאתה מבקש?"

"אני לא מתכוון להתווכח, לדון או לפטפט איתך, וגם לא להתעסק בחידות, התערבויות או משחקי מזל כלשהם. ולא ל..."

"אין לי שום רצון לפטפט עם דחליל מתבגר, האמן לי, אז חסוך ממני את כל השטויות ששיננת. מישהו מנסה לנצל אותך. מי זה? המורה שלך, כנראה. פחדן מזדקן שמסתתר מאחורי גבו של ילד." הנחתי לעשן לשקוע מעט וחשפתי בפעם הראשונה את קווי המתאר של גופי, מעומעמים, מרחפים בצללים. "אם אתה מבקש לשדוד קוסם אמיתי בכך שזימנת אותי אתה מסתכן כפל-כפליים. איפה אנחנו, בלונדון?"

הוא הנהן. כן, זו בהחלט היתה לונדון. בבית מטונף כלשהו. בחנתי את החדר מבעד לעשן הכימי. תקרה נמוכה, טפט מתקלף, הדפס דהוי תלוי על הקיר לבדו. נוף הולנדי קודר – בחירה מעניינת לילד. הייתי מצפה למצוא כוכבות מצעדי פזמונים, שחקני כדורגל... רוב הקוסמים מצייתים למוסכמות אפילו בצעירותם.

 "אה, אני..." קולי נשמע עגום ומרגיע. "זה עולם אכזר, והם לא לימדו אותך הרבה."

"אני לא מפחד ממך! ציוויתי עליך, ואני דורש ממך ללכת!"

השילוח השני. חשתי כאילו מכבש קיטור מוחץ את קרבַי. הרגשתי שצורתי רוטטת, מהבהבת. בילד הזה יש עוצמה, אפילו שהוא צעיר כל כך.

"לא ממני עליך לפחד, בכל אופן לא כרגע. סיימון לאוולייס יבוא אליך בעצמו כאשר יגלה שהקמיע שלו נגנב. והוא לא יחוס על עלומיך."

"אתה חייב לציית לי."

"נכון." לזכותו אני חייב לומר שהוא היה נחוש בהחלטתו. וטיפש גדול.

ידו נעה. שמעתי את ההברות הראשונות של צבת המערכת. הוא עומד להכאיב.


הסתלקתי. בלי לטרוח להפגין שום פעלולים מיוחדים.

1]   לא כולם מסכימים איתי בעניין הזה. יש כאלה שבעיניהם זהו ספורט חביב ומענג. הם משכללים דרכים אין-ספור לְעַנות את מזַמניהם בכל מיני התגלויות מזוויעות. בדרך כלל אתה מצפה לגרום להם סיוטי לילה, לכל היותר. אבל מפעם לפעם התכסיסים האלה מצליחים כל כך, עד שהמתלמד ממש נבהל ויוצא מהמעגל המגן. ואז הכול בסדר – מבחינתנו. אבל זה עניין מסוכן. לא פעם הם מאומנים היטב ואז, כשהם גדלים, הם נוקמים את נקמתם.   
[2]   מובן שלא יכולתי לעשות כלום כשהייתי בתוך המעגל. אבל אחר כך הייתי יכול לגלות מיהו, לחפש חולשות באופיו, דברים בעברו שאוכל לנצל. לכולם יש כאלה. נכון יותר לומר לכולכם יש כאלה.
[3]   קוסם אחד ביקש שאראה לו את דמותה של אהבת חייו. שלפתי מראה.