הירושה - שאנדור מאראי

1.
 
איני יודעת מה עוד צופן לי אלוהים. אבל בטרם אמות, אני רוצָה לרשום את תולדות היום שבו ביקר אצלי לַאיוֹש בפעם האחרונה ושדד אותי. שלוש שנים אני דוחה את הכתיבה. עכשיו אני מרגישה כאילו קול שאיני יכולה לעמוד בפניו מאיץ בי להעלות על הכתב את אירועי היום ההוא - ואת כל מה שאני יודעת על לאיוש - כי זו חובתי וכבר לא נותר לי זמן רב. בקול כזה אין לטעות. לכן, בשם אלוהים, אני מצייתת לו.

אינני צעירה עוד, גם לא בריאה, ובקרוב אמות. האם אני מפחדת מהמוות?... אותו יום ראשון שבו ביקר אצלי לאיוש בפעם האחרונה שחרר אותי גם מהפחד למות. אולי הזמן, חסר הרחמים, אולי הזיכרון, שהוא אכזר כמעט כמו הזמן, אולי חסד מיוחד כלשהו, שעל פי אמונתי יש והוא נופל גם בחלקם של מי שאינם ראויים לו וגם של מי שעומדים במריים, אולי פשוט הניסיון והזִקנה הם שהקנו לי את תחושת השלווה לקראת המוות. החיים היטיבו עמי להפליא וגם שדדו אותי עד תום. לְמה אני יכולה לצפות עוד? עלי למות משום שזה הדין, ומשום שמילאתי את חובתי.

אני יודעת, זו מילה גדולה, ועכשיו, כשראיתי אותה כתובה, נבהלתי קצת. מילה של יוהרה, שבבוא הזמן צריך יהיה להצדיק אותה לפני מישהו. זמן רב כל כך עבר עד שהבנתי את חובתי, ובאיזו התנגדות, כן, בצרחות ובמחאה נואשת צִיַיתּי. הרגשתי אז בפעם הראשונה שהמוות עשוי להביא גאולה, הבנתי אז שהמוות הוא שחרור ושלווה. רק החיים הם מאבק והשפלה. כמה מוזר היה המאבק! מי הורה עליו, מדוע לא היה אפשר לעקוף אותו? עשיתי הכול כדי לברוח ממנו. אבל האויב היה בעקבותי. עכשיו אני כבר יודעת שהוא לא היה יכול לנהוג אחרת. אנחנו קשורים אל אויבינו, וגם הם אינם יכולים לברוח מפנינו.
 
 
2.
 
 
אם להיות כנה - וכי איזה טעם אחר יכול עוד להיות לכתיבה זו - עלי להודות שבחיי ובמעשי איני מוצאת שום עקבות לזעם הקדוש ולכעס, כן, אף לא להחלטיות ולנוקשות שאפיינו את יחסי ללאיוש ולגורלי שלי, שפעמים רבות נתתי להם ביטוי בנוכחות זרים.

"עלי למלא את חובתי" - כמה כבד ותיאטרלי! האדם חי את חייו... ויום אחד הוא נוכח ש"מילא" או "לא מילא" את חובתו. אני נוטה להאמין שאותן החלטות גדולות והרות גורל הקובעות את צביונו המיוחד של מהלך גורלנו הן הרבה פחות מודעות משנדמה לנו במבט לאחור, בשעה של העלאת זיכרונות. לא ראיתי את לאיוש עשרים שנה והאמנתי שאני חסינה מפני הזיכרון. ואז, יום אחד קיבלתי את מברקו שנוסח במין ניסוח אופראי, תיאטרלי, שהיה ילדותי ושקרי ומסוכן כמו כל דבר שכתב ואמר לי ולאחרים לפני עשרים שנה ועוד קודם לכן... מצהיר הצהרות, מרבה לבטיח, מסתורי ושקרי, שקרי בעליל.
 
יצאתי אל נוּנוּ לגינה, בידי המברק, נעמדתי באכסדרה ואמרתי בקול:

"לאיוש חוזר!"
 
אינני יודעת איך נשמע קולי באותו הרגע. סביר להניח שלא צעקתי מרוב אושר. ככל הנראה דיברתי כמו סהרורית שעתה זה העירוה. עשרים שנה ארכה הסהרוריות הזאת, עשרים שנה הילכתי במקום כלשהו על פי תהום, בצעדים קצובים, שלֵווה ומחייכת. עכשיו התעוררתי וגיליתי את המציאות. כבר לא חשתי סחרחורת. יש משהו מרגיע בממשות החיים כמו גם בממשות המוות. נונו קשרה את הוורדים. היא הרימה אלי את מבטה מלמטה, מבין הוורדים, ממצמצת מחמת השמש, זקנה ושלווה:
 
"כמובן," אמרה.

והמשיכה בקשירת הפרחים. אחר כך שאלה:

"מתי הוא בא?"

"מחר," עניתי.

"טוב," אמרה. "אם כן, אנעל את כלי הכסף."
 
פרצתי בצחוק. אבל נונו לא צחקה. אחר כך התיישבה לידי על ספסל האבן וקראה את המברק. "באים במכונית," כתב לאיוש. מצורת הרבים הסקנו שהוא מביא אתו גם את הילדים. "נהיה חמישה," כתב עוד. נונו חשבה על העוף, על החלב, על הקצפת. תהינו, מי יכולים להיות השניים הנוספים. "נישאר עד הערב," הודיע במברק. ואחר כך באו מילים, מילים מליציות, מיותרות, שלאיוש מעולם לא השכיל לחסוך בהן, גם כששיגר מברק.
 
"חמישה אנשים," אמרה נונו, "מגיעים לפני הצהריים ונשארים עד הערב." פיה החיוור, הזקן, נע ללא קול, חישב, חיבר. היא חישבה את הוצאות ארוחת הצהריים והערב. אחר כך אמרה:

"ידעתי שעוד פעם אחת הוא יחזור. הוא כבר לא מעז לבוא לבד! הוא מביא אתו עזרה, ילדים, זרים. אבל פה כבר אין כלום."
 
ישבנו בגינה והסתכלנו אישה ברעותה. נונו חושבת שהיא יודעת עלי הכול. אכן, אולי היא יודעת את האמת, את אותה אמת סופית, פשוטה, שכל חיינו אנו מחפים עליה. העובדה שנונו היא ידענית גדולה תמיד פגעה בי קצת. אבל היא הייתה טובה אלי כל כך, טובה בדרכה העניינית, היבשה, החכמה כל כך! בסופו של דבר תמיד נכנעתי לה. באותו ערפל סמיך, סמוי מן העין, שעטף את חיי בשנים האחרונות, שימשה נונו פנס, אלומה של אור רך, עמום, שיכולתי לכוון את עצמי על פיו. ידעתי שלא כמוני, היא אינה רואה גם עכשיו את הסכנות ואת האפשרויות המפחידות, ידעתי שהיא מתבדחת כאשר אמרה שיש לנעול את כלי הכסף כי לאיוש מגיע. זו הגזמה, חשבתי, נונו מתלוצצת. ובו בזמן ידעתי שבסופו של דבר נונו באמת תנעל את כלי הכסף ואחר כך, כשלא ידובר עוד בשום כסף, כשידובר כבר על הכול, כשלא תהיה עוד אפשרות להסתיר, תהיה נונו במקום כלשהו כאן, בקרבתי, עם המפתחות שלה, בשמלתה החגיגית השחורה, בקמטיה, בשקט שלה ובעפעוף הזהיר של עפעפיה. ובו בזמן ידעתי גם שברגע הזה איש כבר לא יוכל לעזור לי. גם לא נונו.
 
אך לשווא "ידעתי" את כל זה. פתאום היה לי מצב רוח נהדר, כאילו לא נשקפת לי כל סכנה. אני זוכרת שהתבדחתי עם נונו. ישבנו בגינה, הקשבנו לצרעות שזמזמו בשיכרון הסתיו, ושעה ארוכה דיברנו בשקט על לאיוש, על הילדים, על אחותי המנוחה, וִילְמָה. ישבנו בחזית הבית, תחת החלון שמאחורי תריסיו מתה אמא מזמן, לפני עשרים וחמש שנים. ישבנו מול עצי התרזה, מול הכוורות של אבא. אבל הן כבר היו ריקות. נונו לא אהבה את העיסוק בכוורות, ויום אחד מכרנו את כל שמונה עשרה משפחות הדבורים. היה ספטמבר, ימים שלווים ולחים. התחושה שחשנו היה בה מתחושת הביטחון של ניצולי ספינה שנטרפה וקצת מן האושר שבהשלמה. באמת, הרהרתי, מה עוד יכול לאיוש לקחת מפה?... את כלי הכסף? חשש מגוחך. וכי מהו ערכן של כמה כפות כסף מעוכות? אחר כך חישבתי שלאיוש כבר עבר את שנתו החמישים. הקיץ מלאו לו חמישים ושלוש. לא סביר שכפות כסף יועילו לו במשהו. ואם הן עדיין יכולות להועיל, שייקח. גם נונו הרהרה כנראה הרהורים דומים. אחר כך נאנחה, קמה, נכנסה לבית ועל סף האכסדרה אמרה:
 
"אל תישארי אתו הרבה זמן ביחידות. תזמיני לארוחת הצהריים את לַאצִי, את הדוד אַנְדְרֶה, את טִיבּוֹר, ממש כמו בכל ימי ראשון כשאתם משתעשעים יחד בהעלאת רוחות רפאים. לאיוש תמיד פחד מאנדרה. נדמה לי שהוא גם חייב לו עוד משהו. ובעצם, למי הוא לא חייב?" שאלה ופרצה בצחוק.

"הם שכחו," אמרתי. וגם אני צחקתי.
 
הנה כבר נחלצתי להגנתו. וכי מה יכולתי לעשות? הוא היה האדם היחיד שאהבתי מימי.
 

3.


 
המברק, שהביא בשורת איוב או בשורה טובה, הגיע בשבת בצהריים. את אחר הצהריים ואת הלילה שקדמו לבואו של לאיוש אני זוכרת רק במעורפל. לא, נונו צדקה, כבר לא פחדתי מלאיוש. לפחד אפשר ממישהו שאנחנו אוהבים או שונאים, מישהו טוב מאוד או אכזר מאוד, או מישהו שהתנהג אלינו בתכלית הנבזות. אבל לאיוש מעולם לא היה רע אלי. נכון, גם לא היה טוב כמו שספרי הלימוד מסבירים מהו טוב. האם היה שפל? מעולם לא הרגשתי שהוא כזה. אמת, הוא שיקר.
 
הוא שיקר כשם שהרוח שורקת, במין   טבעיות ובעליצות. הוא היה אמן השקרים. לי, למשל, שיקר כשאמר שהוא אוהב אותי, רק אותי. אחר כך התחתן, נשא לאישה את אחותי הצעירה, וילמה. אבל לימים נוכחתי שכל זה לא היה מתוכנן, לאיוש מעולם לא חרש מזימות, לא הונע מכוחן של כוונות ערמומיות ותועלתנות מרושעת. הוא אמר שהוא אוהב אותי - וגם היום אינני מפקפקת בדבריו - אלא שהתחתן דווקא עם וילמה, אולי משום שהייתה נאה יותר, או משום שבאותו היום בדיוק נשבה רוח מזרחית, או משום שווילמה רצתה. מעולם לא גילה -למה.


בלילה שבו ציפינו לבואו של לאיוש - ידעתי שזו הפעם האחרונה בחיי   - לא נרדמתי זמן רב, התכוננתי לביקור, סידרתי מזכרות בניחותא ולפני השינה קראתי את מכתביו הישנים. גם היום אני מאמינה כמו באמונה תפלה - ובעת קריאת מכתבים ישנים אלה הרגשתי שוב ביתר תוקף את מה שהיה בגדר ניחוש - שבלאיוש היה טמון מעין מקור כוח, כאותם נחלים זעירים הזורמים בהרים ללא מטרה ואובדים במעמקי מערות בלי להותיר עקבות. את הכוח הזה איש לא ניצל ולא כיוון. עכשיו, כשקראתי את מכתביו ערב ביקורו המסתורי, תמהתי על שקידתו של הכוח חסר המטרה הזה. בכל מכתב הוא פנה אלי במין כוח - כוח שהיה אפשר להפעיל בו לא אדם אחד בלבד, ועוד אישה רגשנית - אלא  ציבור שלם, אולי אף המונים. מה שהיה לו לומר במכתבים האלה לא היה עמוק במיוחד, בניסוחיו גם לא הרגשתי מעולם בנטייה ספרותית כלשהי, הדקדוק והסגנון היו מרושלים - אבל האופן שבו הביע את עצמו בכל משפט לא היה אפשר לטעות בו, הוא היה שלו, שלו בלבד! תמיד כתב על המציאות, על מציאות דמיונית כלשהי שאז בדיוק התוודע אליה ורצה בדחיפות ליידע אותי .
 
מעולם לא כתב על רגשותיו, אף לא על תוכניותיו - הוא תיאר את העיר ששהה בה באותה שעה, והוא המחיש אותה כל כך, עד שהקורא ראה לנגד עיניו את הרחובות, את החדר שלאיוש כותב בו את מכתבו, שמע את קולם של האנשים שיום קודם לכן אמרו לו דבר מה מבדח או חכם; הוא שרטט את התוכנית רבת ההיקף שהעסיקה את מוחו עכשיו - כל אלה זכו במכתביו של לאיוש לחיים אמיתיים להפליא. אלא שכל זה - גם קורא לא רגיש היה יכול לחוש בכך - כל זה לא היה אמת, ליתר דיוק, היכן שהוא, באופן כלשהו, האמת הייתה שונה מזו שלאיוש העלה על הכתב, והָעיר שתיאר בנאמנות של גיאוגרף הייתה קיימת ככל הנראה רק על הירח. את המציאות השקרית הזאת הוא הֶחֱיָה במכתביו בתשומת לב ובקפדנות.
 
כך הוא תיאר גם אנשים ונופים - בכובד ראש ובקפדנות של מומחה.
 
קראתי את המכתבים והתרגשתי. אולי, אולי גילינו חולשה כלפיו... סמוך לחצות נשבה סביב הבית רוח חמה, עזה. קמתי ממיטתי וסגרתי את החלון. בשעה זו של חצות, במין חולשת אישה שגם אין בדעתי לתרץ, נעמדתי מול המראה הגדולה שבהקה לפני שנים רבות מעל שולחן האיפור של אמא. ידעתי שעדיין איני זקנה. בחסדו המיוחד והמוזר של הגורל חוללו עשרים השנים האחרונות אך מעט שינויים בחזותי. מעולם לא הייתי מכוערת, אך גם לא ניחנתי ביופי המושך את הגברים.
 
העדפתי שיתייחסו אלי בכבוד ובתשוקה ביישנית. בגלל העבודה בגינה או בגלל מבנה גופי לא השמנתי. הייתי גבוהה, זקופה ובנויה כראוי. בשנים האחרונות הלבינו מעט שערות ראשי. אך שערות השיבה התערבבו בלא לעורר תשומת לב באותה בלונדיניות בהירה שייחדה אותי מאז ומעולם. הזמן כבר טווה קמטים זעירים ועדינים סביב העיניים והפה; גם הידיים אינן עוד כמו שהיו, הן נעשו מחוספסות מעט בעבודות הבית. עכשיו בכל זאת התבוננתי בעצמי כמו אישה המצפה לאהובה. הרגע הזה היה כמובן מגוחך. עברתי את שנתי הארבעים וחמש, לאיוש כבר חי מזמן עם מישהי אחרת, אולי אפילו התחתן. בשנים האחרונות לא שמעתי עליו. לפעמים קראתי את שמו בעיתונים, פעם אחת בהקשר של שערורייה משפטית-פוליטית. לא הייתי מתפלאת אילו יום בהיר אחד - היה לאיוש נעשה - לטוב או לרע - אדם מפורסם. אולם השערורייה שככה עד מהרה. פעם אחת קראתי   שניהל דו-קרב בחצר של קסרקטין, ירה באוויר, והוא עצמו לא נפצע! וכל זה התאים לו להפליא, הדו-קרב וגם העובדה שלא נפצע. גם לא ידוע לי אם חלה אי פעם. הגורל שלו שונה משלי, הרהרתי. חזרתי לשכב במיטה, עם מכתבַי, עם זיכרונותי ועם ההכרה המרה שהחמצתי את נעורי.
 
הייתי משקרת אילו טענתי כאן שהִרגשתי אומללה בשעה זו. היו שנים, כן: לפני עשרים, עשרים ושתיים שנים הייתי אומללה. אבל הרגש הזה נקרש בי אחר כך, כמו דם שנקרש בפצע. הכוח שבלם בי את הלמות הכאב היה זר לי. יש פצעים שאינם נרפאים עם הזמן. ידעתי שגם אני לא נרפאתי. רק שנים מספר אחרי ה"גירושין" - אני מתקשה מאוד למצוא את המילים המדויקות לְמה שקרה ביני לבין לאיוש - נעשה פתאום הבלתי נסבל טבעי יותר, פשוט יותר. כבר לא הרגשתי בצורך הבלתי פוסק לקרוא לעזרה, לא הזעקתי שוטר, לא רופא ולא כומר. חייתי איכשהו... יום אחד שוב התקבצו סביבי אנשים, ניסו לשכנע שהם זקוקים לי. אחר כך רצו בי כאשת חיקם, אפילו פעמיים: טיבור, הצעיר ממני במעט, ואנדרה, שרק נונו קוראת לו "דוד", [1] ואשר אינו מבוגר כלל מלאיוש. את האינטרמצו הרגיש, שהיה כמעין תאונה, יישבתי איכשהו.
המחזרים נשארו ידידים. בלילה הזה חשבתי גם שבאורח מופלא היו החיים רחומים אלי יותר ממה שיכולתי לקוות אי פעם.




[1]     ב הונגרית משמשת המילה "דוד" גם לתיאור אדם מבוגר מחוג המקורבים למשפחה.