החיוך האטרוסקי - חוסה לואיס סמפדרו
הזקן מתעורר, כהרגלו, לפני הזריחה. שם הוא היה מתעורר בבת אחת לסיבוב הבוקר: להניח את הרגליים על האדמה הלחה עדיין מטללי הלילה, לנשום אוויר טרי, לראות את השחר מפציע בשמים, להאזין לציפורים... שם כן, אבל פה...
 
בשעות האלה רוֹזֶטָה בטח כבר מתעוררת. היא מיררה בבכי אתמול כשנפרדה מאביה, אבל בעלה החצוף כבר בטח מנחם אותה. נינו המתרפס, מזויף יותר מזהב של צוענים! מה מצאה בו הבת שלי שהתאהבה בו כמו מטומטמת? נשים, נשים... מזל שאין להם ילדים; הם היו מאמללים אותם. מעט ילדים נתנה לי רוזָה שלי; זה שהיא מגזע העשירים לא עשה ממנה יולדת מוצלחת. הפלות, זה כן; כל שנה, אבל הריונות מוצלחים רק שלושה, ופרנצֶ'סקו לא שווה כלום, חי לו אבוד בניו יורק. נשאר רק הבן של רֶנאטו, הילדון הזה, איך קוראים לו? בטח שהם שלחו את התמונה מההטבלה, אבל איך יכולתי לזכור, הרי הייתי באמצע המאבק על סוֹטוֹ גרָנדֶה עם קַנטָנוֹטֶה... בטח מאוּריציוֹ, גַ'אנקַרלוֹ, בטח שם כזה, של גנדרן, לפי הטעם של אנדרֶאה... טוב, לפחות היא מסוגלת לתת לי נכד, בזמן שנִינו...
 
מהפרוזדור מגיע אליו קול בכי ילדותי, כאילו מחשבותיו עוררו אותו. הבכי לא נשמע רגזני ולא מקונן, אלא קצבי, רגוע: מעיד על הוויה כלשהי. מוצא חן בעיני, חושב הזקן, ככה הייתי בוכה אם הייתי בוכה... הצעדים האלה, זאת אנדרֶאה? לא, זה קול אחר שמפזם; זה רֶנאטו... מה זה הדבר הזה! כל הזקנים נעשים חרשים, אבל השמיעה שלי רק מתחדדת; עכשיו אני שומע יותר טוב מאשר כשהייתי בחוליית הסיור בקבוצה... רֶנאטו בתור מטפלת, איזה בושה! במילאנו הזאת חסר לגברים מה שהם צריכים, ואנדרֶאה הפכה לי אותו למילאנזי.
 
התולעת שמתנועעת מבפנים מרגיעה אותו. את צודקת, רוּסקָה, מה זה כבר משנה... את רעבה, אני יודע, סבלנות! איך נעצה שיניים רוּסקָה השנייה, המנוחה! כשרֶנאטו יחזור לחדר שלו אלך להכין ארוחה לשנינו; אולי הילד בוכה מרעב, אנדרֶאה היתה יכולה לקום כבר ולתת לו אוכל! בקבוק, ברור; אין לה משהו יותר טוב לאישה הזאת.
 
הבכי פסק והוא שומע שרֶנאטו חוזר למיטתו. הזקן קם, לובש מכנסיים והולך למטבח. הוא לא מדליק אור כדי לא להסגיר את עצמו, די לו בפס האור שמסתנן מהרחוב. הוא פותח את הארון: במזווה שלו בכפר הסתער עליו משב של ריחות, בצל וסלמי, שמן ושום. כאן, שום ריח; הכול בצנצנות, קופסאות שימורים, קופסאות עם תוויות בצבעים עזים, חלקן באנגלית. הוא לוקח חבילה שהתווית שעליה מבטיחה אורז, אבל בפנים הוא רואה גרגרים חלולים, קלויים למחצה, תפלים.
 
במקרר, הגבינה היא גוש מצהיב רך וחסר טעם כמעט; מזל שהוא יכול לערבב אותה עם כמה חתיכות בצל שמצא בקופסת פלסטיק אטומה... היין, לא רק שהוא מטוסקנה, הוא גם קפוא... הלחם היחיד תעשייתי, תוצרת פָּאנֶטוֹ... אילו רק יכול לתחוב את ידו לכיכר לחם אמיתי, מהתנור של מריו! איזה מרקי חלב! והאבקה השחורה בגליל השקוף הטיפשי הזה זה בטח קפה, אבל איך מחממים אותו?
 
אזעקה פתאומית: שעון מעורר בחדר. הבית מתעורר ורֶנאטו מופיע ולוחש בוקר טוב. הוא מפעיל את מכונת הקפה ומוציא מכשיר נוסף מהארון, מחבר אותו לשקע וקולה שתי חתיכות לחם מרובעות. הוא ממהר לחדר האמבטיה ונשמע זרם מים. אנדרֶאה מופיעה וקוראת בקול צורם: "אבל אבא! למה קמת כל כך מוקדם?"
 
היא יוצאת בלי להמתין לתשובה ונתקלת בבעלה בפרוזדור. הם מלחששים משהו. הרעשים מתעצמים: ברזים פתוחים, גרגורי מים בכיור, קשקושי בקבוקונים, זמזומי גילוח, המקלחת... לאחר מכן בני הזוג במטבח, טרודים בהכנת ארוחת הבוקר. הזקן מקבל ספל קפה מדולל והולך לאמבטיה להתרחץ בחיפזון. כעבור זמן קצר נכנס רֶנאטו:
"אבא! יש חימום מרכזי למים!"
"לא רוצה מים חמים. זה לא מעורר."
 
הוא נמנע מלהסביר לבנו שהמים הקרים מזכירים לו את הנהרות בהרים, את ריח המדורות הטריות, את מראה העזים המלחכות שיחים לבנים מכפור. בינתיים, בנו וכלתו נעים בזהירות בין החדר למטבח, מתלבשים תוך כדי לעיסת הקלי שיצא מהמכשיר.
 
"בוא לראות את הילד, אבא. אנחנו הולכים להחליף לו ולהאכיל אותו."
יכול להיות שהשדיים של אנדרֶאה נותנים חלב? תוהה הזקן, מכיוון שהוא לא ראה אותם מכינים בקבוק. הוא הולך בעקבות רֶנאטו בסקרנות משועשעת עד לחדר שבו אנדרֶאה מסיימת להחליף לקטן חיתול מעל שולחן מכוסה בד.
 
הזקן נדהם. הוא משותק מגודל ההפתעה. זה ממש לא רך נולד, אלא ילד שמסוגל לשבת. ילד שמתמלא סקרנות למראה הגבר הזר, מרחיק בידו הקטנה את כפית הדייסה שאמו מגישה לו ונועץ בסקרנות את עיניו העגולות והכהות בזקן. הוא פולט נהמה, מנופף בידיו לרגע, ולבסוף מואיל לפתוח את פיו לאוכל.
 
"איזה גדול!" קורא הזקן.
"ראית, אבא?" מתפארת האם, "והוא רק בן שלושה עשר חודשים!"
 
כבר בן שלושה עשר חודשים? חושב הזקן שעוד לא התאושש מההפתעה. הנכד שלי, בשר מבשרי, פתאום... איך לא ידעתי קודם? הוא יפהפה, אני כבר רואה! למה הוא מסתכל עלי רציני כזה, למה הוא מנופף בידיים? מה הוא רוצה להגיד לי? גם הילדים שלי היו ככה, רֶנאטו והאחרים? עכשיו הוא מחייך: איזה פרצוף מחוצף!
 
"תראה את סבא שלך, בּרוּנֶטינוֹ; הוא בא להכיר אותך."
"בּרונֶטינו?" קורא הזקן, מלא תדהמה בשנית, ומקרב את ידו לשקיק שעל צווארו, ההסבר האפשרי היחיד לנס.
"למה קראתם לו ברונֶטינו, למה?"
הם מסתכלים בו בהשתוממות, והילד פורץ בצחוק. רֶנאטו לא מפרש נכון את דבריו ומתנצל:
"סלח לי, אבא; אני יודע שלילד הראשון נותנים את שם הסבא ואני רציתי לקרוא לו סַלוָוטוֹרֶה, על שמך; אבל זה היה הרעיון של אנדרֶאה, והסנדק שלו, החבר שלי רֶנצוֹ, התעקש, כי ברונו זה שם תקיף יותר, רציני יותר... סליחה, אני מצטער."
הזקן מתפרץ וקוטע את דבריו בקול נחנק:
"אין על מה להצטער ואין על מה לסלוח! הרי אני מרוצה, קראתם לו בשמי!"
אנדרֶאה מתבוננת בו בתדהמה.
"אתה היית צריך לדעת, רֶנאטו, שהפרטיזנים קראו לי בּרוּנוֹ. אַמבּרוֹזיוֹ לא סיפר לך את זה הרבה פעמים?"
"כן, אבל השם שלך סלווטורֶה."
"שטויות! סלווטורֶה זה שם שהדביקו לי, מי שלא יהיה; ברונו קראתי לעצמי, זה שלי... ברונֶטינו!" מסכם הזקן במלמול, טועם את שם החיבה וחושב על כוכב המזל שלו, ששימש השראה להחלטתה של אנדרֶאה. אפילו נדמה לו כעת, בהתבוננו בעיניים הקטנות הממזריות, שהילד מבין הכול. ומדוע לא? הכול אפשרי כשאלת המזל לצדך!
 
הוא מושיט אצבע בביישנות ללחיו של הילד. הוא לא זוכר שנגע אי פעם בעורו של ילד קטן כל כך. אולי במקרה אחז פעם בילדיו שלו לרגע כשהם לבושים היטב כדי להראות אותם לחבריו.
האגרוף הזריז, החמדן כשל גוזל נשר בקן, מתהדק על האצבע הקמוטה ומנסה לקרב אותה לפיו. הזקן מחייך בהנאה. כמה כוח יש לפושע! מפתיע אותו לגלות שלילד יש שרירים ועצבים. כמה הפתעות יש בעולם!
אצבעו משתחררת. הילד, מוקסם מהזקן, מתחמק מכפיות האוכל.
 
"קדימה, אוצרי, תאכל עוד קצת," מפצירה אמו ומתבוננת בשעונה. "בשביל סבא."
 
זה בוקר של הפתעות: נראה שאנדרֶאה מצליחה להפיק מגרונה נימת חיבה! אבל הילד מנענע בראשו במרץ. לפתע הוא פולט נוזל לבנבן.
"הוא חולה?" נזעק הזקן.
"אבא, מה איתך..." צוחק רֶנאטו. "זה אוויר, גיהוק, אתה רואה? הוא כבר חוזר לאכול... כאילו שלא היו לך ילדים!"
 
לא, לא היו לי, מבין הזקן, וחש שמעולם לא חווה את מה שהוא חווה כעת. בכפר, לגברים אין ילדים. יש לנו צאצאים כדי להשוויץ בהם בהטבלה, בעיקר אם הם זכרים, אבל אחר כך הם נבלעים להם בין הנשים... למרות שהם ישנים בחדר שלנו ובוכים, הם בוכים רק לאימא שלהם... בהמשך אנחנו מתייחסים אליהם כמו אל מכשול כשהם זוחלים בכל הבית, אבל הם לא נחשבים בעינינו עד שהם לא מחזיקים באפסר ומובילים את החמור לשוקת או מביאים מספוא ללול התרנגולות: אז אנחנו מתחילים לאהוב אותם, אם הם לא נבהלים מהחמור ומהתרנגול... עם הבנות זה עוד יותר גרוע: אנחנו לא מבחינים בהן עד שהן מתחילות לדמם כל חודש וצריך לפקוח שבע עיניים כדי לשמור על הכבוד שלהן... ככה שאתה הבכור, ברונֶטינו, כולם סביבך, אפילו ההורים שלך שוכחים שהם ממהרים...
 
"אתה רוצה להחזיק אותו?"
"ככה, פתאום?"
 
לפני שהזקן מוכן לכך כבר מונח בזרועותיו המשא הקל אך הקשה כל כך לאחיזה. מדונה, איך מחזיקים את זה?
"תרים אותו עוד; ככה." (מניחים את הילד היטב בזרועותיו) "תקפל את הזרועות שלך!" (הוא מרגיש מגושם כל כך...) "הראש על הכתף שלך..." (כמו בריקוד אָגָארָאוֹ, לחי אל לחי) "ככה הוא יוכל לפלוט אוויר; ושים את המגבת על הז'קט כדי שלא תתלכלך... לא לבכות, אוצר שלי; זה סבא שלך והוא אוהב אותך מאוד... תזוז קדימה ואחורה, אבא... ככה, אתה רואה איך הוא נרגע?"
 
הזקן מייצב את שיווי משקלו בזהירות. אנדרֶאה נעלמה. רֶנאטו הולך - הם שוב ממהרים - והזקן חש נבוך כפי שלא היה מעולם ושואל את עצמו איזה רגש השתלט עליו. מזל שאיש מהכפר לא רואה אותו ולא יכול ללעוג לו, אבל מה עושה גבר לבד במצב כזה?
הוא מקרב את לחיו אל לחיו של הילד אבל הילד מרחיק את פניו, אף על פי שדי היה במגע חטוף כדי לחוש עור רך יותר מעורה של אישה. והניחוח שאין לתארו במלים עוטף את הזקן: רך, חלבי, חמים, עם שמץ של תסיסה חיונית, חמוצה-מתוקה כמו ריחם של יקבים ממרחק! ריח עדין, מתוק ועם זאת משכר ותובעני!
 
הזקן מפתיע את עצמו ומאמץ לחיקו את הגופיף החמים, ואחוז בהלה הוא מרפה את אחיזתו מפחד שיחנוק אותו, רק כדי לשוב ולהדק אותה מיד, כדי שלא ייפול... הטלה הקטן לא רועד, אבל הוא שוקל כמו ישו התינוק בזרועות סן כריסטופר, אחד הקדושים המעטים שמוצאים חן בעיני הזקן, מכיוון שהיה גדול וחזק וחצה נהרות.
 
לפתע בועט הילד בבטנו של סבו ומעביר בו צמרמורת, מפני שבדיוק בנקודה זו מכרסמת בו התולעת. גם את זה הילד מבין? הוא מסובב את ראשו במהירות כדי לבחון את הפנים הקטנים. לחיו מתחככת שוב בלחיו של הילד שמייבב במחאה והזקן מתבלבל עוד יותר. "זה בגלל הזקן שלך, סיניורֶה," אומר קול לא מוכר, ושתי ידיים משחררות אותו מהמשא הרך. "אני אַנוּנְצִיאָטָה, העוזרת. הסיניורֶה והסיניורה יצאו."
האישה מניחה את הילד בעריסה במיומנות. "הוא עייף, הוא יירדם מיד... ברשותך אמשיך בניקיון."
 
הזקן מופתע ממשהו... זהו זה! איך לא הבחין בכך קודם?
 
"הילד ישן שם?" ולנוכח האישור שבשתיקתה, הוא מתעקש: "גם בלילות? אבל מה זה," הזקן מתפוצץ מזעם, "פה במילאנו ילדים כל כך קטנים לא ישנים עם ההורים שלהם? אז מי משגיח עליהם?"
" פעם זה היה ככה, כשאני הייתי מטפלת. עכשיו לא; הרופאים ממליצים שיישנו לבד." "זה נורא! ואם הם בוכים, ואם קורה להם משהו?"
"בגיל הזה כבר לא... תראה, אף אחד לא מגדל ילד יותר טוב מהסיניורה. היא מודדת אותו, שוקלת אותו, לוקחת אותו לרופא הכי טוב... ויש לה ספר מלא תמונות שמסביר הכול!" ספר! חושב הזקן בזלזול כשהאישה יוצאת מהחדר. אם היה צריך ספרים בשביל זה, איך כל האימהות הטובות שלא יודעות לקרוא מגדלות את הילדים שלהן? זה ברור: בגלל זה הן מגדלות אותם יותר טוב ולא מרחיקות אותם לפני הזמן!
 
עכשיו ממלאים אותו חמלה הפנים הקטנים המנומנמים, היד הקטנה שאוחזת בקצה השמיכה ונעה באי שקט, בתנועות פתאומיות... איך משאירים אותו ככה, חסר הגנה! הוא מעביר את ידו על לחיו ואכן זקנו דוקר.
 
מסכן, כל הלילה לבד! והוא עדיין לא מדבר! ואם הם לא שומעים אותו בוכה? ואם תוקף אותו כאב בטן ואין אף אחד לידו, או אם הוא נחנק מהסדין? ואם נושך אותו עכברוש או מכיש אותו נחש, כמו שקרה לגדול של פּיקוֹליטי? טוב, פה אין נחשים, הם לא יחזיקו מעמד במילאנו, אבל קורים כל כך הרבה דברים... בטח מלא פה במכשפות, ובעין הרע... מסכן מוזנח!
 
הוא נועץ עיניים בתעלומה הנמה בעריסה. אחרי כל כך הרבה שנים, שלושה ילדים בבית ואלוהים יודע כמה ילדים שגדלים בבתים אחרים, נולד לו הילד הראשון... מה יקרה עכשיו?
לפתע פוקח ברונֶטינו את עפעפיו ושולח לעברו מבט חד. הוא קורא את המחשבות שלי? שטויות, אבל הילד הזה... שני הכדורים הכהים מאיימים על הזקן שמתכווץ כמו מתחת לאצבע אלוהים. לאחר מכן נעצמים העפעפיים באטיות וחיוך מפציע על השפתיים. הילד בוטח בגבר הזה ומתמסר לבסוף לשינה רגועה.
 
הזקן נושם עמוק. הוא שב ומשתומם על כך שלמרות שאנדרֶאה לא ידעה, בכל זאת, מבין כל כך הרבה שמות, היא בחרה את השם הזה. הוא לוחש:
"אז קוראים לך ברונֶטינו, ויום אחד תהיה ברונו."