החידה של אנהיטה - מייגן נטול סיירס

חידות


"בּאבּא, יש לי חידה בשבילך," אמרה אנהיטה, שעמדה בין הרְחֵלוֹת ההרות שהוכנסו למכלאה לקראת הגז של תחילת האביב. "מה נותן לנו גם טעם וגם צבע תחת רגלינו, וגם מכניס פנימה את אור השמש?"

"הממ... אולי אפשר לקבל רמז?" שאל אביה, פרהאד. חיוכו ריכך את תווי פניו המחוספסים ומתח את זקנו הגזוז על סנטרו.

"שום רמזים!"

"החידות שלך נעשות קשות משנה לשנה, חמודתי," אמר והתכופף מעל הכבשה ששכבה לפניו ברגליים עקודות. "רמז אחד בשביל האבא המסכן שלך?"

"טוב, אולי. רק רגע..." אנהיטה הניחה את ידיה על מותניה. כשהתנועעה נראו הציפורים הרקומות על החצאית התפוחה שלבשה כאילו הן מרפרפות בכנפיהן. "בסדר, בּאבּא, יש לי רמז: כשהדבר הזה בא במנה גדולה מדי, אפשר להתפקע מצחוק."

פרהאד נבר עם מספרי הגז בצמר שמתחת לסנטרה של הכבשה. "אה, זה בטח זעפרן," הצטחק וגזז פס ישר לאורך הבטן הגדולה של הרחל. "הוא מתבל את האורז, צובע את החוט לשטיחים, והצבע שלו הוא צבע השמש השוקעת."

אנהיטה צמצמה את עיניה והעמידה פנים שהיא כועסת. "לא היית צריך רמז."

היא אספה את הגיזָה הזהבהבה שנשרה בחתיכה אחת מן הרחל ופיזרה אותה על שמיכה ארוגה. היא הוציאה את התלתלים המלוכלכים משתן ומגללים, והכניסה לסל את האֲניצים המשובחים מכתפה ומגבה של הבהמה. אביה ייתן לה חלק מן הצמר בשביל עבודות האריגה שלה.

אנהיטה מחתה את מצחה בשולי הטוניקה בצבע כתום עז שלבשה. רק בוקר, והשמש כבר יוקדת. היא התבוננה באביה שקצץ את פרסותיה של הכבשה ואחר כך שחרר את הרחל הגזוזה. תמיד ציפתה בקוצר רוח לבוא האביב, כי אז היתה רשאית לעבוד אתו בחוץ. גם רבים מבני שבטה אהבו לעבוד עם אביה. היא האמינה שהכוח השקט שלו – כוח הנמר שלו – מושך את האנשים. אף כי הוא עצמו סיפר את הסיפור רק לעתים רחוקות, הכול ידעו שפעם הבריח לבדו נמר שלג, אותו יצור חמקמק שאיים לפעמים על עדריהם. אולי משום כך מינה אותו הח'אן של שבט אַפְשאר לכַּדח'וֹדַא – חכם הכפר ומנהיגו.

אנהיטה חיפשה בעדר העצבני עוד גיזה הולכת-על-ארבע בריאה – אחת ממאות הכבשים שבבעלות משפחתה. כשהביאה לאביה רחל נוספת לגז אמרה, "תחוד לי חידה, בּאבּא!"

"וזאת תהיה החידה הכי קשה שחדתי לך עד עכשיו. את מוכנה?"

אנהיטה הנהנה בראשה בשמחה וגירדה מאחורי אוזנה של הכבשה שפרהאד הטיל על האדמה. היא הפנתה פנים מלאים ועגולים כירח אל אביה וחיכתה לחידה.

"מה, כמו גן, אף פעם לא נשאר אותו הדבר?"

אנהיטה קימטה את מצחה.

"בתי החמודה, בזמן שאת הוגה בחידה הזאת אנחנו מוכרחים לשוחח על עניין אחר," אמר פרהאד. הוא החזיק בכוח את ראשה של הכבשה כדי לגזוז את הצמר בצווארה. "בעונה הזאת בשנה הבאה כבר תהיי בגיל המתאים לנישואים..." הוא כחכח בגרונו והמשיך בנעימה קלילה יותר, בקול שאמר, נכון-שאלֶה-חדשות-נהדרות? "הח'אן אמר לי שאת מוצאת חן בעיניו. השידוך הזה יביא אתו הרבה עושר."

אנהיטה הביטה בלהבים הארוכים של המספריים המתנועעים בידיו של אביה. הח'אן? נישואים? בשום אופן לא! היא משכה את מטפחת הראש לפנים כדי שתיטיב לכסות את שערה, הרגל עצבני. בקדחתנות ניסתה להיזכר בנות כמה היו בנות-דודה כשנישאו. סוּהֵילא היתה לפחות בת שבע-עשרה. פַרַחנאז? שמונה-עשרה. שירין? לבה נפל בקרבה. שירין נישאה בגיל חמש-עשרה, וגם אחותה של שירין. היא אספה את הצמר שנגזז זה עתה ואמרה, "בּאבּא, אני לא יכולה להתחתן בשנה הבאה. אני רוצה להיות שוליה של אוּמן הצבעים."

"מה?"

"הדוד צריך עזרה," אמרה. אנהיטה התכוונה לאחי סבתה, שהיה צבּע החוטים של הכפר. "דעתו מפוזרת בגלל הזִקנה... ותמיד נגמר לו הכחול-אינדיגוֹ. הוא תמיד שוכח לבקש ממישהו שיקנה לו צבע בבזאר במַשהַד. וכל פעם הוא מערבב בין החוטים של הנשים בכפר. בפעם האחרונה שהלכתי להביא את החוטים שלי, הוא נתן לי אולי עשרה סלילים ירוקים שלא ביקשתי."

הכבשה השמיעה גניחת אי-נחת. אנהיטה ליטפה את צווארה.

"ובגלל זה את לא יכולה להתחתן? מפני שהדוד שלך מבולבל לפעמים?"

"בּאבּא, אתה לא מבין. הצבעים של השטיחים של השבט שלנו הם הכי יפים בשוק. אני רוצה ללמוד מאומן הצבעים את הסודות שלו. אם לא הם עלולים ללכת לאיבוד."

פרהאד הביט בבתו. רעיונות בוגרים לנערה בגילה, תשמע אותו אומר אחר כך לאמה, מוֹז'דֶה.

"בּאבּא, אתה יודע שתמיד רציתי להיות אומנית צבע."

"אבל הרי אפשר להיות צובעת וגם אישה נשואה."

אנהיטה השפילה את עיניה לרצפה. "אני לא מכירה אף גבר. ואני לא אתחתן עם גבר זר."

"את מכירה את הח'אן."

"הוא יותר מבוגר ממך!"

"הגיל לא חשוב בנישואים. גם לא האהבה." פרהאד הרים את עיניו וחייך.

"אהבה? הוא יודע רק איך אני נראית, לא יותר." היא החמיצה פנים ולא הסיטה את מבטה מעיניו של אביה. "הוא כבר לא אחד מאתנו. הוא פוליטיקאי. הוא נמצא רוב הזמן בעיר."

"חשבתי שאת אוהבת את משהד."

"כן. אבל אני לא רוצה לגור שם. אני אצטרך ללבוש צ'אדוֹר כל הזמן. אני איחנק תחת כל הבדים השחורים האלה! ומי יטפל במאמאן ובמאמאן בּוֹזוֹרג אם משהו יקרה לך? מי יתמקח במשהד על מחירי המזון לבהמות?"

"אנהיטה, יש לי הרבה אחים ובני-דודים בשבט שיטפלו בנשים במשפחה שלי. לא את תצטרכי לדאוג לזה."

אנהיטה נדרכה. אז אין בי שום תועלת, חשבה.

פרהאד סיים את גז הכבשה, וזו מיהרה לרוץ אל קצה המכלאה ולהצטרף לאחרות. הוא הלך אחריה ובחר רחל נוספת.

"תזכרי, אנהיטה, לגבר מוסלמי טוב מותר לשאת ארבע נשים אם הוא יכול לפרנס אותן. הח'אן יכול להרשות את זה לעצמו, אבל הוא בכל זאת מחכה לך."

דממה עמדה בין אנהיטה ובין אביה כמו הריח הכבד שנישא באוויר, ריח הלָנוֹלין המופרש מצמר הכבשים.

"יש לו רק תכונה טובה אחת – שהוא נחמד לחתולים," אמרה אנהיטה לבסוף. בראשה צצה תמונתו של הח'אן הדוּבִּי המטפס על עץ אלון בכיכר הכפר כדי להציל חתלתול. ואחריה הופיעה מיד תמונה נוספת, ובה שניהם נופלים, בגדו של הח'אן נקרע והחתלתול נצמד לטורבן שלו ומיילל. ילדי הכפר המשיכו לחקות אותו עוד שבועות רבים: הם הכניסו חתולים לטורבנים של אבותיהם, חבשו אותם על ראשיהם והתרוצצו אתם.

פרהאד אסף את הגיזה שזה עתה נגזזה וזרק אותה אל אנהיטה. "הצמר הזה יספק לך את כל החוט שדרוש לך לאריגת שטיח יפה לנדוניה שלך. כשהקאלי יהיה גמור, תתכונני להתחתן."

אנהיטה הזדקפה ומשכה את כתפיה לאחור בתנועת שלילה ואמרה, "נה!" כלומר לא. היא היתה גבוהה ממאמאן, ועדיין גדלה; את הגובה ירשה מאביה.

פרהאד לפת את אחת מזרועותיה. בלי להסיט את מבטו מעיניה אמר: "הנישואים נותנים לנשים את ערכן. לעולם אל תשכחי את זה. אישה לא נשואה היא לא כלום בעולם שלנו!"

אנהיטה נרתעה. רק לעתים נדירות דיבר אליה אביה בכעס כזה.

פרהאד הניח לזרועה ופנה אל הרחל הבאה. אנהיטה הנסערת זרקה את הצמר אל הסל יחד עם כל הגיזות האחרות ונשאה אותו אל חורש הצפצפות הלבנות ליד הנחל. היא ישבה בצֵל ושלפה את הקוצים מקווצות הצמר הצהבהבות חופן אחר חופן עד שלא נותר בהן גם קוץ אחד. אני לא רוצה להתחתן. אני רוצה לעבוד עם אומן הצבעים. איך אפשר להסביר את זה לבּאבּא?