ההיסטוריה הסודית - דונה טארט
פרולוג

השלג בהרים הלך ונמס, ובאני כבר היה מת כמה שבועות לפני שהבנו את חומרת מצבנו. הוא מת עשרה ימים לפני שמצאו אותו, אתם יודעים. היה זה אחד ממבצעי החיפושים הגדולים בהיסטוריה של ורמונט - שוטרים, אנשי אף.בי.איי, אפילו מסוק משטרתי; הלימודים בקולג' הופסקו, מפעל הצבעים בהמפדן נסגר, אנשים הגיעו מני-המפשיר ומניו-יורק, אפילו מבוסטון.

קשה להאמין שתוכניתו הצנועה של הנרי הצליחה יפה כל-כך למרות כל האירועים הבלתי-צפויים. לא התכוונו להסתיר את הגופה במקום שלא יוכלו למצוא אותה. למעשה לא הסתרנו אותה כלל, אלא פשוט השארנו אותה במקום שבו נפלה, בתקווה שאיזה עובר אורח ביש-מזל ייתקל בה לפני שמישהו ירגיש בחסרונו.
הסיפור הזה נשמע פשוט וברור: סלעים שהתדרדרו, גופה בתחתית הנקיק עם שבר במפרקת, וסימני החלקה של עקבים שננעצו באדמה הבוצית והראו את מסלול הנפילה; תאונה בשעת טיול, לא פחות ולא יותר, כך היו נשארים פני הדברים, דמעות שקטות ולוויה קטנה, לולא השלג שירד בלילה ההוא; הוא כיסה אותו בלי להשאיר זכר, ועשה ימים לאחר-מכן, כשהפשיר סוף-סוף, נוכחו השוטרים ואנשי האף.בי.איי והמחפשים תושבי העיר, כי עברו הלוך ושוב מעל גופתו עד שהשלג שנח עליה התהדק ונעשה צפוף כקרח.

קשה להאמין שמהומה כזאת התחוללה בגלל מעשה שאני הייתי בין האחראים לו, ועוד קשה מזה להאמין שהצלחתי לעבור את זה - את המצלמות, את המדים, את ההמונים השחורים שכיסו את מאונט קטרקט כנמלים בקערת סוכר - בלי לעורר צל של חשד. אבל היכולת לעבור את זה היא דבר אחד; היכולת להמשיך הלאה,, כך הסתבר לי, היא דבר שונה בתכלית, ועל אף שפעם חשבתי שהצלחתי לצאת מן הנקיק ההוא לתמיד באחר-צהריים אחד באפריל לפני זמן רב, עתה אינני בטוח בטוח בכך. משהתפזרו המחפשים והחיים סביבי הפכו שקטים, נוכחתי לדעת שגם אם במשך שנים חשבתי שאני נמצא במקום אחר, הייתי שם כל הזמן; בראש הנקיק, ליד סימני הבוץ שהוטבעו בעשב הטרי, במקום שבו היו השמים תלויים כהים מעל פריחת התפוחים המרעידה, ובאוויר עמדה הצינה הראשונה של השלג שעתיד היה לרדת בלילה ההוא.

מה אתם עושים כאן? שאל באני בפליאה כשמצא את ארבעתנו מחכים לו.
מחפשים שרכים חדשים, אמר הנרי.

ואחרי שעמדנו לוחשים במעבה הצמחייה - מבט אחרון בגופה ומבט אחרון מסביב, לא נפלו בטעות מפתחות, לא נפלו משקפיים, לא שכחנו כלום? - ואחרי שהתחלנו צועדים בשורה ביער, העפתי מבט אחרון מבעד לעצים הצעירים שסגרו על השביל מאחורי. ואף שאני זוכר את ההליכה בחזרה ואת פתיתי השלג הבודדים הראשונים שהחלו יורדים מבעד לאורנים ואיך נדחקנו כולנו לתוך המכונית בתחושת הקלה ונסענו לאורך הכביש כמו משפחה בחופשה, כשהנרי נוהג בפה קפוץ בין המהמורות ואנחנו מתרוממים מהמושבים כדי להסתכל ומפטפטים כמו ילדים, ואף שאני זוכר טוב מדי את הלילה ההוא ואת הימים והלילות הארוכים והנוראים שבאו אחריו, על אף כל זאת, די במבט אחד קצר מעבר לכתפי, והנה נעלמות כל השנים האלה ושוב אני רואה מאחורי את הנקיק, בירוק ובשחור, עולה מבין העצים, תמונה שלעולם לא תרפה ממני.

אני מניח שבתקופה מסויימת בחיי יכולתי לרכוש לי סיפורים אחרים, אבל עתה אין אחר מבלעדי הסיפור הזה. זהו הסיפור היחיד שאוכל לספר לעולם.