מערכת היחסים המסובכת, הקשה, בין השכול הפרטי לשכול הלאומי זוכה בספר זה לטיפול בלתי שגרתי, נועז, בחברה הזועקת על השכול אך גם שותקת עליו. האם, למרות הכאב הגדול, אובדן היקירים הוא מחיר ראוי תמיד במאבק על קיום המדינה? זאת אחת ההסכמות המתנפצות בטקסט שכתב מי שהרבה לעסוק בשכול.

 

הספר מטפל בהסכמות האלה מכל זווית אפשרית. בתוך כך הוא בחון את המיתוסים של עקדת יצחק, יוסף טרומפלדור, מגש הכסף, ואלה של העשורים האחרונים. תמצאו בו גישה שונה גם אל המילים שהורגלנו להשתמש בהן ולתפקיד שמילאו בטשטוש מושגי השכול. רוזנטל מביא אל הכתיבה שנים רבות של מחשבה וניסוח תובנות, שראשיתן בנפילת אחיו, גידי, במלחמת יום כיפור.

 

זה ניסיון מיוחד לחרוג מהשגרה שכפתה את עצמה במשך הזמן על עניין רגיש מאין כמוהו בשביל הישראלים, בכללם אלה שהאסון לא פקד אותם ישירות. הספר עושה זאת בעוצמה שהניסוח המאופק רק מגביר אותה. למעשה, הוא מכריז על פולחן השכול כעל אחרון המיתוסים הישראלים שנופצו. האם השכול מת? איננו, לכן, התחכמות לשון אכזרית. יש בו, במובן הרחב, חדירה מעמיקה ומרגשת אל הפער ההולך ומתרחב בין ערכים ישראליים מסורתיים לבין האופן החדש שבו הם נתפסים אצלנו היום.