דם הפרחים - אניטה אמיר-רזוואני
מבוא
 
בהתחלה לא היה ואחר כך היה. לפני אלוהים לא היה דבר. 

פעם היתה אישה כפרית שנכספה לילד. היא ניסתה הכול – התפללה, רקחה עשבים, אכלה ביצי צב ואפילו הִזתה טיפות מים על חתלתולים שזה עתה נולדו – אך דבר לא עזר. לבסוף נסעה אל אריה אבן עתיק, שניצב בבית קברות רחוק, וחיככה את בטנה בגופו. רעד עבר באריה, והאישה חזרה לביתה מלאת תקווה שמשאלתה הגדולה מכול תתגשם. ואכן, במולד הירח הבא הרתה את בתה היחידה. 

מיום היוולדה היתה הילדה בבת עינם של הוריה. מדי שבוע לקח אותה אביה לטיול בהרים והתייחס אליה כאל הבן שהשתוקק לו תמיד. אמה לימדה אותה איך להכין צבעים מצמח הקורטם, מזחלים של כנימות ומקליפות של רימונים ואגוזים, איך לצבוע את הצמר ואיך לארוג ממנו שטיחים. עד מהרה היתה הילדה בקיאה בכל דוגמאות האריגה של אמה ונחשבה לאורגת הטובה בכפרה. 

 כשהיתה בת ארבע-עשרה החליטו הוריה שעליה להינשא. כדי להגדיל את סכום הנדוניה השקיע אביה את כל מרצו בשדות וקיווה לקצור יבול שופע, ואמה טוותה צמר עד שיבלות עלו באצבעותיה. אך איש מהם לא הצליח להרוויח די כסף. הנערה ידעה שתוכל לעזור אם תארוג שטיח מרהיב עין, ובמקום לארוג אותו בגוני האדום והחום השכיחים בכפר, החליטה שיבהיק בגוני הטורקיז, כמו שמי הקיץ מעל. 

הלכה הנערה אל איברהים, צַבָּע הצמר, וביקשה ממנו שיגלה לה את סוד הטורקיז. איברהים אמר לה שעליה לטפס על הגבעה שמחוץ לכפר, לחפש צמח בעל עלים משוננים, ואחר כך לחפש משהו בתוכה. היא לא הבינה למה הוא מתכוון, אך בכל זאת אספה את העלים והרתיחה אותם, והנוזל שהתבשל בקדרה נעשה סגול עכור. אמה של הנערה ראתה את הנוזל ושאלה אותה מה היא עושה, והנערה סיפרה לה בהיסוס על עצתו של איברהים הצבַּע. גבותיה של האם נהפכו לקו כהה וזועם במצחה. 

"הלכת לבדך לביתו של איברהים?" 

"אנא, בּיבּי, סלחי לי," השיבה הנערה. "כנראה השארתי את השכל שלי אצל העזים." 

כששב האב הביתה, סיפרה לו האם על מעשיה של הנערה. "אם אנשים יתחילו לרכל, לא יהיה שום סיכוי שנמצא לה בעל!" התלוננה. "למה היא פזיזה כל כך?" 

"תמיד היתה כזאת!" נהם אביה והעניש אותה על מעשיה. במשך כל הערב לא הרימה הנערה את ראשה מעל מלאכת ההטלאה ולא העזה להישיר את מבטה אל הוריה. 

במשך ימים רבים ניסתה הנערה לפענח את חידת הצבע, ואילו ביבי ובאבא השגיחו עליה בשבע עיניים. באחד הימים, בשעות הצהריים, כשהיתה בהרים עם עזיה, הסתתרה מאחורי אחד הסלעים כדי להטיל את מימיה, ולפתע עלתה במוחה מחשבה משונה: אולי איברהים התכוון ל... זה? כי הנוזל הזה אכן היה משהו שנמצא בתוכה. 

כשחזרה הביתה, הכינה קדרה נוספת של צבע סגול. אחר הצהריים, כשניגשה לבית השימוש, שמרה חלק מהשתן שלה בקדרה ישנה, ערבבה אותו עם הצבע הסגול העכור והשרתה את הצמר למשך הלילה. למחרת בבוקר הרימה את המכסה מעל קדרת הצבע, וקריאת ניצחון בקעה מפיה, כי הצמר נעשה טורקיז בוהק, ממש כמו אגמי גן עדן. היא הפרידה מן הצמר חוט טורקיז אחד, ולמרות איסורו של אביה הלכה אל ביתו של איברהים הצבַּע וקשרה את החוט סביב המקוש שעל דלתו. 

לאחר מכן החלה הנערה לארוג שטיח מצמר הטורקיז ומכרה אותו לסוחר משי נודד, שהתלהב ממנו עד כדי כך ששילם לה עוד בטרם הסירה את השטיח מן הנול. אמה סיפרה לנשות הכפר על הצלחתה של בתה, וכולן שיבחו את תבונת כפיה. עכשיו, כשהיתה לה נדוניה, יכלה הנערה להינשא, וחגיגות נישואיה נמשכו שלושה ימים ושלושה לילות. כשהרתה, סיפק לה בעלה מלפפונים כבושים בחומץ, ובתוך שבע שנים נולדו להם שבעה בנים. סיפור חייה נכתב בדיו זוהרת מאין כמוה, ואינשאללה יימשך כך עד... 
 

"לא, ביבי, לא כך מסתיים הסיפור הזה," קטעתי את אמי והידקתי את השמיכה המחוספסת סביב כתפי, כי הרוח נהמה בחוץ. ישבנו צמודות זו לזו, ואני דיברתי בשקט כי האחרים ישנו במרחק צעדים ספורים מאיתנו. 

"נכון, אבל אני אוהבת לספר אותו ככה," אמרה ותחבה קווצת שיער אפורה לתוך המטפחת הבלויה שעל ראשה. "כי זה מה שרצינו בשבילך." 

"זה אכן סוף טוב," הסכמתי, "אבל תספרי מה קרה באמת." 

"למרות כל הקטעים העצובים?" 

"כן." 

"אני עדיין בוכה כשאני נזכרת בכל הדברים האלה." 

"גם אני." 

"וַאי!" אמרה, וקמטי מצוקה חרשו את פניה. לרגע שתקנו ושקענו בהרהורים. טיפת גשם קפוא חבטה בשמלת הכותנה שלי, ואני נצמדתי אל אמי כדי להתרחק מהדליפה שבגג. העששית הקטנה שלידינו לא פלטה שום חום. רק לפני חודשים ספורים לבשתי שמלה מקטיפה עבה, מעוטרת בוורדים אדומים, ומכנסי משי מתחתיה. איפרתי את עיני בכחל, בישמתי את בגדי בקטורת וחיכיתי למאהב שלי, שתלש את הבגדים מעל גופי בחדר שהאוויר בו היה חם כמו באמצע הקיץ. עכשיו רעדתי בשמלת הכחולה הדקה, הבלויה עד כדי כך שנראתה אפורה. 

אמי השתעלה מעומק ריאותיה; הקול הזה קרע את לבי, ואני התפללתי להחלמתה המלאה. "בתי," אמרה בקול צרוד, " אני לא יכולה להגיע אל סוף הסיפור, כי הוא עדיין לא נגמר." 

נשמתי עמוקות. "השבח לאל!" השבתי, ואז עלה במוחי רעיון, אף על פי שלא הייתי בטוחה שכדאי לי לבקש. לאמי היה תמיד קול מתוק כדבש. היא היתה ידועה בכפר שלנו כמי שמפליאה לטוות סיפורים מעוררי מחשבה על זאל, הגיבור המיתולוגי לבן השיער, שציפור גידלה אותו, על השאה ג'משיד שפיתח את אמנות האריגה, ועל המולא נאסר א-דין. 

"אז אולי... אולי אני אספר את הסיפור הפעם?" 

אמי התבוננה בי לרגע, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה, ואחר כך הניחה לגופה לשקוע על הכריות הישנות שריפדו את רצפת החדר ושולי קירותיו. 

"כן, את כבר בוגרת מספיק," השיבה. "בחודשים האחרונים התבגרת בשנים רבות, לדעתי. אולי לא היית משתנה כל כך אילולא עשית את מה שעשית." 

פני הסמיקו עד שבערו ממש, אף על פי שהקור הקפיא את עצמותי. עכשיו כבר לא הייתי ילדה. פעם לא עלה על דעתי שאהיה מסוגלת לשקר או להעלים חלקים מן האמת; שאוכל לבגוד באדם שאני אוהבת ולנטוש מישהו שרוחש לי חיבה, אם כי אולי לא במידה מספקת; לא עלה על דעתי שאוכל לפגוע בבן משפחה וכמעט אהרוג את האדם שאוהב אותי יותר מכול. 

מבטה של אמי היה רך ומלא ציפייה. "בסדר, ספרי את הסיפור," אמרה. 

גמעתי מעט מהתה החזק, הזדקפתי והתחלתי לספר.