גשר - ערן בר גיל

תוכניות

אחרי שאני מסדר את כל חפצי במזוודה ומוריד על ערימת הבגדים את המכסה הקשיח, אני שוב מגלה שאי אפשר לסגור אותה. אני מתיישב על המכסה במאמץ לקרב את לשונות המתכת אל המגרעות, אך עדיין מפרידים מספר סנטימטרים בין שני חצאי המזוודה, וברור לי שעלי לוותר על משהו. פעם נוספת אני מוציא את הבגדים ומסדרם על המיטה: תחתונים, גרביים, חולצות קצרות, חולצות ארוכות, שלושה זוגות של מכנסי עבודה כחולים, נעליים, כפכפים, ספרים. אני מחליט לוותר על המעיל, שתופס הכי הרבה מקום ונדמה כפחות נחוץ מכל הפריטים, ומארגן את התכולה בסדר אחר, קומפקטי יותר, ושוב המזוודה לא נסגרת. שתיים בצהריים, ואני עסוק בזה מהבוקר. התעוררתי כרגיל בשש, ונשארתי לשכב במיטה ולהקשיב לציפורים של שבת. אפילו מכונית אחת לא נשמעת בכל שכונת אחוזה. שקט, ורק הציפורים, וקרקורי הבטן. מחר כבר לא אהיה פה, ועדו ואיריס יפלשו לכאן כפי שסיכמנו מראש, ומשום מה המחשבה הזאת הטרידה אותי מיד כשהתעוררתי וגם עכשיו, כשאני כורע חסר אונים מול המזוודה הסרבנית, מנסה להבין על מה עלי לוותר עוד. בחוץ רותח חודש יוני. כבר בתשע היה החום בלתי נסבל. סגרתי את החלונות, הדלקתי את המזגן ונכנסתי להתקלח. אחר-כך הכנתי לי ביצה קשה וטוסט עם אבוקדו, וכל הזמן התחושה הזאת ששכחתי משהו.

הטיסה יוצאת רק בחצות, אבל התחלתי לארוז מיד אחרי ארוחת הבוקר, מתוך כוונה לשתות את הקפה חצי שעה אחר-כך, מול החלון הגדול בסלון, להשקיף אל הים שלעולם אינו משעמם, ולהעביר את הזמן עד לטיסה. אבל האריזה התבררה כמסובכת משסברתי - מצאתי את עצמי נאלם דום מול ארון הבגדים, לא יודע היכן להתחיל. כל החלטה נדמתה לי כהרת גורל, גם כשנאלצתי להכריע אם לקחת עשרה או חמישה-עשר זוגות של גרביים. חשתי מעין אוזלת יד כללית כשניסיתי להכניס אל המזוודה כפליים מכפי קיבולתה, וככל שהוצאתי יותר פריטים כך הלכה והתפשטה התחושה שבכל זאת שכחתי משהו.

עדו התקשר בשתים-עשרה ושאל איך היתה מסיבת הפרידה שערכו לכבודי החברים מהעבודה. אמרתי לו שזאת לא היתה מסיבה, רק מפגש חברים, והוא רטן דרך השפופרת, "אז מפגש חברים, מה זה משנה," ואני מחיתי, "מה אתה ישר נדלק, לא מכל דבר צריך לעשות עניין גדול," והוא אמר, "נו אבא, בחייך."

אריה פיטוסי ארגן את המפגש הזה חרף התנגדויותי הנחרצות. במשרד הסתפק הבן של רוגוזין בהרמת כוסית פורמלית שנערכה כבר ביום חמישי, בזמן ארוחת הצהריים, בשעה שכולם מתכנסים בלאו הכי במטבחון. הוא קינח את פיו במפית נייר, הקיש בגנדרנות על כוסו, ומבלי לקום מהמקום, בדרכו המתנשאת, באצטלה של חברמניות, הרים את כוס המיץ שאחז בידו ואמר, "אז שיהיה בהצלחה לפלח," וכולם הניחו את הסכו"ם מהידיים ומחאו כפיים רפות, והבן של רוגוזין קם וניגש לעברי, ולרגע נצנץ אור הצהריים הבוהק בזגוגית משקפיו המרובעים, והיה נדמה שהוא קורץ, ורגע אחר-כך הוא חבט על שכמי בידידות שאינה במקומה, כאילו היינו בני אותו גיל, ופלט בעליצות מקוממת, "שתהיה לך חוויה, ושתבנה לנו גשר," אבל שנינו ידענו שהוא שמח להיפטר ממני. הרמתי את כוס המיץ ואמרתי, "אז לחיים," והבן של רוגוזין חייך את חיוכו הכובש והכריז, "בדיוק - לחיים," וכולם פרצו בצחוק מאולץ לשמע משחק המילים, ואידלמן אמר, "חיים שותה לחיים," והמזכירה של הבן של רוגוזין הגביהה למולי את כוסה ואמרה, "לחיים, חיים פלח," והכול בהגזמה, כמו שאנשים נוטים לעשות כשהם באים במבוכה. השתתפתי בצחקוקייה הזאת כמי שכפאו שד, ורגע אחר-כך צללנו אל צלחותינו, והבן של רוגוזין שב למשרדו ולרווחתי לא טרח להגיע למפגש החברים שנערך אמש.

"היה שמח, באו כולם," שיקרתי לעדו, שלא באמת התעניין איך היה מפגש החברים, אלא חש צורך להביע עניין כיוון שאתמול, כשנפגשנו סוף-סוף לארוחת צהריים, דיברתי עוד ועוד על המחווה שעורכים חברי, וכפי הנראה היה נדמה לו שזה חשוב לי. הפרידות האלה. כל הפרידות האלה. אמנם עמדתי על כך שעדו ואיריס יבואו מתל אביב לחיפה, אבל לא כדי להיפרד אלא כדי להסביר להם את ההליכים הכרוכים באחזקת הדירה. כשאכלנו כאן אתמול השתררה בינינו מבוכה כה גדולה, שהייתי חייב לכסות עליה בתוכן, ושבתי ודשתי בסידורי הנסיעה ובתכנונים לקראת המפגש אצל פיטוסי. ועל אף שהרגשתי טרחן ומשעמם, איריס השתדלה להביע התעניינות, וליבתה את שטף הדיבור הנבוך שלי בשאלות, ואילו אני הצלחתי לחזור לעצמי רק כשערכנו את הסיור בדירה. ודווקא אז אצה לעדו הדרך, ואילו אני התעקשתי על אחרון הפרטים. התעכבתי לפני כל מכשיר חשמלי, רושם את הוראות ההפעלה, מפליג בהסברים שהצליחו להקסים את איריס, שעודדה אותי לרשום הכול לקול מחאתו של עדו, שנשרך לצדנו כמישהו שעושה טובה.

אחר-כך הגיעה העת להיפרד. כשהַבריזה של אחר הצהריים התחילה לשטוף את הדירה ליוויתי אותם לדלת, ואיריס אמרה, "בהצלחה, חיים," והתרוממה על קצות אצבעותיה כדי לנשק את לחיי כראוי למעמד, ועדו עמד כשידיו בכיסים וגבו אל הדלת, ורק כשהתרחקתי מאיריס הוציא את ידיו מהכיסים, ולרגע דימיתי אותנו עומדים אחד מול השני כמו אקדוחנים, ידינו דרוכות לצדי הגוף, ממתינים זה לתנועתו של זה. איריס עמדה מהצד בשקט, ואני אמרתי, "טוב, אז שיהיה לך בהצלחה, עדו," והוא שאל, "בהצלחה במה, אבא," ואני אמרתי, "באוניברסיטה החדשה," והושטתי לו את ידי ללחיצה, ולפתע מצאנו את עצמנו חבוקים.

מיד כשהשתחרר מהצבא התחיל ללמוד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ועד מהרה סיגל לעצמו ז'רגון שאני מתקשה להבין. הוא כבר לא מדבר, אלא "בונה טענה", מתעניין בפוליטיקה ומתעב פוליטיקאים, וטורח להשמיע את דעתו המנומקת בכל הזדמנות. העולם, לפי משנתו, מושחת מיסודו, והכול בו חבוי ואפל. כאילו ישנה אמת שיש לחושפה, ולפיה לחיות. הוא הפך ספוֹג לנתונים בעלי חשיבות מפוקפקת, שאותם הוא שותל בדבריו כדי להקנות להם אופי מלומד. עכשיו הוא עומד להיות דוקטור לספרות, ונדמה לי כי כמה אוניברסיטאות התחרו עליו. לבסוף בחר באוניברסיטת חיפה. לשם מה בן אדם צריך להיות דוקטור במדעי הרוח, את זה אני לא מבין, אבל אני לא אומר כלום, או שיבין זאת לבד, או שלבסוף יהיה דוקטור. שיעשה מה שהוא רוצה. את חוסר הפרקטיות ירש, ללא ספק, מנורית. ממני הוא קיבל את הנוקשות. עמדנו חבוקים לרגע, ועיני נדדו לעינית הדלת הריקה והשתוקקתי להיות לבדי. איריס עמדה לצדנו וחשתי שהמבוא צר מדי לשלושתנו, וכשהתנתקנו סוף-סוף היה נדמה לי שהיא מוחה דמעה. היא מבוגרת מעדו בחמש שנים, ואולי זה מה שגורם לי אי-נוחות. למרות זאת אני מחבב אותה. יש לה ילד בן ארבע מנישואיה הקודמים, ועל אף שהיא ועדו מתראים כבר למעלה משנתיים, היא לא כופה עלי להכיר את בנה. בעצם, ראיתי את הילד הזה פעמיים-שלוש, לא יותר.

כשסגרתי אחריהם את הדלת הלכתי אל החלון הגדול ונשמתי את הבריזה החמימה בפה פתוח, כמו כלב שמוציא את הראש מהחלון. הייתי זקוק לחמצן. לבי דפק ולא ידעתי אם אני אוהב או מתעב את ההתרגשות הזאת. בערב, אצל פיטוסי, היה יותר קל. עטיתי מעטה של אדישות רשמית, ושתיתי ג'ין וטוניק עד שהפכתי קצת סחרחר. כך הצלחתי להחזיק עד לשעה עשר, כשניגשתי לפיטוסי והודעתי שאני פורש כדי להספיק לארוז ולהתארגן לנסיעה, והוא ביקש שאמתין רגע, כיוון שקנה לי מתנה. לחצתי ידיים למי שבא וספגתי בהכנעה טפיחות שכם בודדות. בהשפעת הג'ין חייכתי הרבה, עד שהבחנתי בפיטוסי, שהמתין לי ליד דלת הכניסה. הוא נתן לי אולר שעליו חרוט שמי - "חיים פלח". "זה ממני ומרינה," הוא אמר, וליווה אותי החוצה. עמדנו רגע בחדר המדרגות, ופיטוסי אמר, "נשמור לך את המקום שלך במשרד." נמאסה עלי העמדת הפנים ואמרתי שלדעתי תוך חודש הבן של רוגוזין מוצא לי מחליף, וכשאחזור הוא כבר ימצא דרך לשחרר אותי עם פיצויים מעטים. "בחייך, פלח, למה אתה תמיד רואה את חצי הכוס הריקה, הרי אם תצליח שם תוכל לחזור בגדול, לפי מה שהבנתי הגשר זה רק ההתחלה," אמר פיטוסי, ואני אמרתי, "איזה גשר בראש שלך, כל הפרויקט הזה נראה לי לא הגיוני, אתה תראה שבסוף אגיע לשם ויתברר שכלום לא מוכן, ושום דבר לא יקרה, ולדעתי הבן של רוגוזין יודע את זה." פיטוסי כחכח בגרון ושאל, "אז למה אתה נוסע, חיים," ואני אמרתי, "בחייך, אריה, אני חייב לנסוע," והוא הניח את היד על כתפי ושאל, "אבל מה תעשה שם," ואני אמרתי לו, "מה שאני עושה פה, אבל שם," והוא אמר, "זה המון לבד," ועניתי, "יהיה אתי גם המתורגמן, וחוץ מזה, זה רק לחצי שנה," ופיטוסי אמר, "רינה משתגעת מזה שאתה נוסע, היא חושבת שירדת מהפסים," ואני צחקתי ואמרתי, "תגיד לרינה שתנסה לחיות יום אחד את החיים שלי פה, הרי היא תמות משעמום," ופיטוסי חייך חיוך מריר, ולחצתי את ידו, והבטחתי להשתמש באולר, והוא אמר, "האמת, הייתי מת להצטרף אליך, אבל רינה לא מרשה," כאילו היה נער בן חמש-עשרה ולא זקן בלי רגל, נושק לשישים.

מיד כשנכנסתי הביתה צנחתי על הספה ונרדמתי, אבל הקצתי אל תוך הלילה. החלונות נותרו פתוחים והאוויר עמד, והרגשתי את ראשי כבד, והרחתי את חמיצות זיעתי, וכך שכבתי שעה-שעתיים, מתלבט אם לקום לשתות מים ומתהפך מצד לצד, עד שמן הסתם נרדמתי, והתעוררתי שוב בשש.

אני תוחב את היד אל המזוודה, מנסה להגיע אל הסוודר ולמשוך אותו החוצה מבלי לפרק את מבנה האריזה, כשהאצבעות נתקלות באולר שקנה לי פיטוסי. הוא לא תופס הרבה מקום, כך שאין טעם לגרוע אותו מהתכולה. האם כל פעם שאתבונן באולר אזכר שהוא מתנתו של פיטוסי? לפיטוסי לא אתגעגע. הוא לא יחסר בחיי, כפי שהוא אינו מקל עליהם בנוכחותו. אנחנו חברים אמנם, מכירים עוד מימי הלימודים בטכניון, אחר-כך התגלגלנו שנינו לעבוד אצל רוגוזין, קודם פיטוסי, אחר-כך אני, אבל לא נתגעגע זה לזה. פיטוסי טיפוס חברותי למדי, כמו רינה אשתו, ואלמלא היתה לו רגל מעץ, לא היינו חברים כל-כך הרבה שנים. בדרך כלל אני סולד מאנשים חביבים כמותו שמתחברים בקלות ובמהירות, שמחפשים אחר קרבה אנושית מתוך חוסר שלמות פנימי. חוסר שלמות שבעל מום כפיטוסי לא צריך להסתיר.

הסוודר נשלף מבלי לפרק את המארז המסודר, ואני שוב מתיישב על מכסה המזוודה. סוף-סוף אני מצליח לאחד את שני חצאיה ולשלב את לשונות המתכת. מה שבפנים בפנים, מה שבחוץ בחוץ. אני מסדר מחדש בארון את הבגדים שנאלצתי להוציא, וגורר את המזוודה אל ההול. אחר-כך אני מתיישב על הספה בסלון, מול החלון הגדול, צופה אל הים הרחוק שעליו רובץ אופק עכור מחמסין. השעה שלוש והמונית הוזמנה לתשע. בדרך כלל אני חי בקלות עם הזמן, אבל לא יכול לסבול את כבדותו כשאני ממתין שיעבור. ואיך ייתכן ששש השעות עד בוא המונית משתרעות כמו נצח לעומת כל השנים של הבדידות הזאת, אל מול אותו הים.