אראגון - כריסטופר פאוליני
פתח דבר: צל של פחד
 
הרוח ייללה במשך כל הלילה, נושאת עמה ניחוח שעתיד לשנות את העולם. צל גבוה הרים את ראשו וריחרח את האוויר. הוא נראה אנושי לחלוטין מלבד ראשו הארגמני ועיניו הערמוניות.
 
הוא מיצמץ בהפתעה. ההודעה שקיבל היתה נכונה: הם היו כאן. או אולי זו היתה מלכודת? הוא שקלך את האפשרויות ואז אמר בקרירות, "התפרשו בשטח; התחבאו מאחורי עצים ושיחים. עיצרו את כל מי שמגיע... וָלא, תמותו."
 
סביבו דישדשו שנים-עשר אורגָלים עם חרבות קצרות ומגיני ברזל עגולים, מקושטים בסמלים שחורים. הם נראו כבני אדם בעלי רגליים עקומות וזרועות עבות וחזקות שנועדו למחוץ את אויביהם. מעל לאוזניהם הקטנות צמח זוג קרניים מעוקלות. המפלצות מיהרו להתחבא בין השיחים כשהן פולטות נהמות. מהר מאוד דעכו צלילי הרשרוש, והדממה שבה אל היער.
 
הצל הציץ מאחורי גזע עץ עבות והביט אל השביל. החשכה היתה כבדה מדי לעיני אדם, אבל לו, לצל, נראה אור הירח הקלוש כמו אור שמש השוטף בין העצים; מבטו הבוחן ראה בבירור ובחדות כל פרט. הוא עמד דומם באופן לא טבעי, אוחז בידו את חרבו הארוכה והחיוורת. שרטת דקיקה כחוט התפתלה לאורך הלהב. כלי הנשק היה דק דיו כדי לחמוק בגנבה בין זוג צלעות, אבל גם חזק דיו לחדור מבעד לשריון הנוקשה ביותר.
 
האורגָלים לא יכלו לראות היטב כמו הצל; הם גיששו באפלה כמו קבצנים עיוורים, ומיששו את כלי נשקם בתנועות מגושמות. קריאת ינשוף קרעה את הדממה. איש לא נרגע עד שהציפור עפה לדרכה. המפלצות נרעדו בקור הלילה; אחת מהן ניפצה ענף במגפה הכבד. הצל התנשף בזעם, והאורגלים נרתעו מפניו וניצבו ללא תנועה. הוא כבש את הסלידה שעלתה בו - נדף מהם סירחון של בשר מרקיב - והתרחק. הם היו כלים בידיו, לא יותר.
 
הצל התעלם מקוצר הרוח שהרגיש כשהרגעים התארכו והפכו לשעות. כנראה נישא הריח באוויר למרחק רב לפני בעליו. הוא לא הניח לאורגלים לקום או להתחמם. גם מעצמו מנע את המותרות הללו. הוא נותר לעמוד מאחורי העץ ולצפות בשביל. משב רוח נוסף חלף ביער. הפעם נשא עמו ריח חריף יותר. שפתו הדקה של הצל התרוממה בנהמה נרגשת.
 
"התכוננו," לחש, כשכל גופו רוטט. חוד הלהב של חרבו נע במעגלים קטנים. מזימות רבות נדרשו ממנו כדי להגיע לרגע הזה, וגם כאב רב. לא ייתכן שדווקא עכשיו יאבד שליטה.
 
עיני האורגלים הבהיקו מתחת לגבותיהם העבותות, בעוד הם מהדקים את אחיזתם בכלי הנשק. הרחק לפניהם שמע הצל צליל נקישה כשפגע דבר מה קשה באבן רפויה. צללים עמומים הגיחו מתוך החשכה והתקדמו לאורך השביל.
 
שלושה סוסים לבנים על רוכביהם התקרבו בדהרה קלה אל עבר המארב, ראשיהם זקופים וגאים, מעיליהם מתנפנפים לאור הירח כמו נוזל כסוף.
 
על גב הסוס הראשון ישב אֶלף - אוזניו מחודדות וגבותיו מלוכסנות בהידור. מבנה גופו היה צנום אבל חזק. קשת רבת עוצמה היתה תלויה על גבו. חרב היתה צמודה למותניו, כשלצדה אשפת חצים ובקצות החצים נוצות ברבור.
 
לרוכב האחרון היו אותם פנים בהירים ותווים זוויתיים כמו לראשון. הוא נשא חנית ארוכה בידו הימנית, ובחגורתו היה נעוץ פגיון לבן. על ראשו נחה קסדה, מעשה ידי רב-אומן, מעוטרת בזהב ובענבר.
 
ביניהם רכבה עלמה אֶלפית בעלת שיער שחור כעורב שסקרה את סביבותיה בביטחון. עיניה החודרות קרנו בעוצמה וסביבן השתלשלו שערותיה הארוכות והכהות. בגדיה לא היו מקושטים, אבל זה לא העיב על יופיה. למותניה היתה חרב, ועל גבה קשת ארוכה ואשפת חצים. נרתיק קשור בשרוך היה מונח על ברכיה, ולעתים קרובות העיפה בו מבט, כאילו ביקשה לבדוק שהוא עדיין במקומו.
 
אחד האלפים אמר משהו בקול שקט, אבל הצל לא הצליח לשמוע את דבריו. העלמה האלפית ענתה לו בסמכותיות מופגנת, ושני השומרים שלה התחלפו במקומותיהם. השומר חובש הקסדה הוביל בראש, מעביר את החנית שלו למצב הכן. הם חלפו על פני מקום המחבוא של הצל ועל פני האורגלים הראשונים בלי לחשוד במאום.
 
הצל כבר התחיל להתענג על ניצחונו, כשלפתע שינתה הרוח כיוון ונשאה אל עבר האלפים את הריח העז של האורגלים. הסוסים צנפו בבהלה וטילטלו את ראשיהם. הרוכבים נדרכו, עיניהם הבזיקו מצד לצד, ואז הפנו את בהמות הרכיבה שלהם לאחור ופתחו בדהירה.
 
סוסה של האלפית זינק קדימה והותיר את שומריה הרחק מאחור. האורגלים יצאו ממחבואם, הזדקפו ושיחררו מטח של חצים שחורים. הצל זינק מאחורי העץ, הניף את ידו הימנית, וצעק: "גַארג'זלָה!"
 
להבה ארגמנית הבזיקה מתוך כף ידו אל עבר העלמה האלפית, והטילה על העצים אור אדום כדם. הלהבה פגעה בסוסה, שהתמוטט בקול צווחה חדה. חזה הסוס התרסק אל הקרקע. האלפית זינקה מעל גבו במהירות על-אנושית, נחתה על רגליה בקלילות, ואז חיפשה במבטה את שומריה.
 
חציהם הקטלניים של האורגלים הפילו מיד את שני האלפים. הם נפלו מעל גב סוסיהם האציליים, ודמם נקווה לשלוליות בעפר. כאשר האורגלים מיהרו אל עבר האלפים ההרוגים, צרח הצל: "אחריה! אותה אני רוצה!" המפלצות נהמו ונחפזו לאורך השביל.
 
זעקה נפלטה משפתי האלפית כשראתה את בני לווייתה המתים. היא עשתה צעד אחד לעברם, ואז קיללה את אויביה ונמלטה אל תוך היער.
 
בעוד האורגלים מפלסים את דרכם בין העצים, טיפס הצל על צוק גרניט שהתנשא מעליהם. משם היה יכול לראות את כל מרחבי היער שסביבו. הוא הרים את ידו הימנית ואמר, "בוֹאֶטק אִיסטַאלרי!" וחלקת יער באורך של חצי קילומטר עלתה בלהבות. בקור רוח מרשים הבעיר חלקה אחר חלקה, עד שנוצרה סביב מקום המארב טבעת אש שלמה בקוטר של כשני קילומטרים וחצי. הלהבות נראו כמו כתר יצוק שנח על פני היער. הצל היה שבע רצון. הוא השגיח בקפידה על טבעת האש כדי לוודא שלא תדעך.
 
רצועת האש נעשתה סמיכה וצימצמה את אזור החיפושים שהיה על האורגלים לסרוק. לפתע שמע הצל צעקות וקול צווחה צורמת. מבעד לעצים ראה שלושה מפקודיו צונחים בערמה זה על גבי זה, פצועים באופן אנוש. בחטף הבחין באלפית הנמלטת מפני האורגלים שנותרו מאחור.
 
היא ברחה אל צוק הגרניט הסלעי במהירות עצומה. הצל התבונן בקרקע שהשתרעה כשישה מטרים מתחתיו, ואז קפץ ונחת בקלילות על רגליו ממש לפניה. היא הסתובבה תוך כדי ריצה ומיהרה לחזור אל השביל. דם אורגלים שחור נטף מהחרב שלה והכתים את הנרתיק שבידה.
 
המפלצות בעלות הקרניים יצאו מהיער, הקיפו אותה וחסמו את כל נתיבי הבריחה. ראשה נפנה במהירות מצד לצד בניסיון למצוא דרך מילוט. כשראתה שאין שום דרך לברוח, הזדקפה בהבעת בוז מלכותית. הצל התקרב לעברה בזרוע מונפת, והרשה לעצמו ליהנות מחוסר האונים שלה.
 
"תפסו אותה."
 
כשהאורגלים זינקו קדימה, פתחה האלפית את הנרתיק, שלחה ידה פנימה ואז שמטה אותו על הקרקע. בידה היתה אבן ספיר גדולה, ששיקפה את האור הזועם של הלהבות. היא הניפה את זרועה מעל לראשה ושפתיה נחפזו לבטא מילים נרגשות. הצל צעק נואשות, "גַארג'זלָה!"
 
כדור של שלהבת ארגמנית זינק מכף ידו ונורה אל עבר האלפית, מהיר כחץ. אבל הוא איחר את המועד. הבזק אור ירוק כברקת האיר את היער לרגע, והאבן נעלמה. ואז הכה באלפית כדור האש, והיא התמוטטה.
 
הצל נהם בזעם, צעד קדימה והטיח את חרבו בעץ. להב החרב ננעץ עד אמצעיתו בגזע, ושם נותר תקוע ורוטט. הוא שיגר תשעה חזיזי אנרגיה מכף ידו - אלה הרגו את האורגלים כהרף עין - ואז שיחרר את חרבו וניגש אל האלפית.
 
נבואות נקמה, שנאמרו בשפה קשה שרק הוא הכיר, התגלגלו מלשונו. הוא איגרף את כפות ידיו הקטנות ונעץ מבט זועם בשמים. הכוכבים הקרים הביטו בו בלי להבהב, כמו צופים מעולם זר. שפתיו התעקמו בהבעת גועל כשפנה חזרה אל עבר האלפית מחוסרת ההכרה.
 
יופיה, שהיה יכול להפנט כל אדם, לא קסם לו כלל וכלל. הוא וידא כי האבן אכן נעלמה, ואז הביא את סוסו ממקום המחבוא שלו בין העצים. אחרי שקשר את האלפית אל האוכף, טיפס על גב סוס הקרבות ופנה לצאת מהיער.
 
את הדלקות שעמדו בדרכו כיבה, אבל לכל השאר הניח להמשיך לבעור.