אנגוס, חוטיני ונשיקות חזיתיות - לואיז רניסון
אוגוסט
לַה מַרש אַוֶוק מסתורין
 
יום ראשון, 23 באוגוסט
 
חדר השינה השלי
יורד גשם
10:00
אבא הזמין את הדוד אדי, אז כמובן ששניהם היו צריכים לבוא ולדחוף את האף שלהם לעניינים שלי. אם עוד פעם אחת הדוד אדי (שהוא קירח יותר מקירח - אולי אפילו יותר משני קירחים) ישאל אותי, "האין זו קרחת מבדחת?" אני מתאבדת. לא נראה שהוא בכלל שם לב שאני כבר לא בחיתולים. בא לי לצרוח עליו, "אני בת ארבע עשרה, דוד אדי! אני מתפקעת מרוב נשיות, אני לובשת חזייה! אז בסדר, היא קצת גדולה עלי ומתרוממת לי אל הצוואר כשאני רצה לתפוס את האוטובוס... אבל יש כבר פוטנציאל נשי, חתיכת קירח שכמוך!"
 
ואם כבר מדברים על שדיים, התחלתי לדאוג שבסוף אני איראה כמו שאר הנשים במשפחה שלי, עם שד אחד בלבד, כמו מין מדף כזה. אמא מסוגלת להניח דברים על החזה שלה כשהידיים שלה תפוסות - במסיבות וכאלה, היא יכולה להחזיק סנדוויץ' ביד אחת ושתייה ביד השנייה, ועוד לשים בצד חטיף לאחר כך על המדף שלה. זה ממש מכוער. אני הייתי רוצה ציציאדה בכמות מתאימה, אבל בלי להגזים, כמו שעשתה למשל מֶלַני אנדרוס. בשנה שעברה חטפתי שוק רציני במקלחות אחרי שיעור ספורט. החזייה שלה נראית כמו שני סלי קניות. נראה לי שיש לה קצת חוסר איזון הורמונלי. רואים את זה במיוחד כשהיא מנסה לרוץ אל הכדור. חשבתי שעוד קצת והיא תרוץ לתוך הגדר מהתנופה של הבז'אז'ים שלה, כמו שג'ז קוראת להם כה בהומור.
 
עדיין בחדר שלי
עדיין יורד גשם
עדיין יום ראשון
11:30
אני לא מבינה למה אסור לי לשים מנעול על הדלת שלי. אין לי שום פרטיות. זה כמו "סיבה למסיבה" אצלי בחדר. כל פעם שאני מבקשת משהו, אנשים פה מתחילים להניד בראשים ולגעגע "לא לא". זה כמו לחיות בבית מלא ברווזים לבושים בשמלות ומכנסיים. או בית שמלא בכלבים המהנהנים האלה, או בית שמלא ב... בכל אופן... בקיצור מקוצר: לא מרשים לי לנעול את הדלת שלי.
 
"למה לא?" שאלתי את אמא בהיגיון רב (תפסתי אותה באחד הרגעים הנדירים שבהם היא לא בדרך לשיעור איטלקית או חגיגה אחרת).
 
"כי יכולה לקרות לך תאונה ואנחנו לא נוכל להיכנס," אמרה.
 
"איזו מין תאונה?" התעקשתי.
 
"לדוגמה... את עלולה להתעלף," אמרה.
 
אבי הצטרף לשיחה, "את עלולה להצית את המיטה שלך ולהתעלף בגלל העשן."
 
מה עובר עליהם? בעצם אני יודעת למה הם לא מרשים לי לנעול את הדלת שלי, זה בגלל שזה יהיה הסימן הראשון שאני בדרך לבגרות, והם לא יכולים לסבול את הרעיון הזה כי זה אומר שהם יצטרכו להמשיך לחיות את חייהם ולעזוב אותי במנוחה.
 
עדיין יום ראשון
11:35
בחיים שלי יש שש בעיות גדולות:
 
1. יש לי כזו נקודה אדומה מתחת לעור שאף פעם לא תתפתח לחצ'קון, אבל תמשיך להסתתר שם באדמומיות עוד איזה שנתיים.
 
2. היא נמצאת על האף שלי.
 
3. יש לי אחות בת שלוש, שכנראה השתינה לי באיזה מקום בחדר.
 
4. בעוד ארבעה עשר יום ייגמר החופש הגדול ונחזור למושבת העונשין, תחת מרותם של המפקדת פרַאו סימפסון וחבורת ה"מורים" הסדיסטיים שלה.
 
5. אני מכוערת נורא, וצריך לסגור אותי במוסד למכוערים.
 
6. הלכתי למסיבה מחופשת לזית ממולא. 
  
11:40
בסדר. זהו זה. אני מתחילה דף חדש. מצאתי מאמר במגזין קוסמו של אמא על איך להיות מאושרת אם את לא מאושרת (שזה המצב שלי). הכותרת של המאמר היא "ביטחון רגשי". מה שצריך לעשות זה להיזכר... לחוות... ולהחלים. אז ככה: את חושבת על אירוע טראומטי שעברת ונזכרת בכל הפרטים המזוויעים... זה הקטע של ה"היזכרות", ובעקבות זה את חווה מחדש את הרגשות ומכירה בהם ואז את פשוט מרפה. 
  
14:00
הדוד אדי הלך, תודה לאל. לא יאומן, הוא שאל אותי אם אני רוצה סיבוב בסירה של האופנוע שלו. האם כל המבוגרים נחתו מהכוכב זינון? מה הייתי אמורה להגיד? "כן, בטח, דוד אדי, אני משתוקקת לנסוע בסירה של האופנוע הפרהיסטורי שלך, כי עם קצת מזל כל החברים שלי יוכלו לראות אותי מסתובבת עם איזה מטורף קירח וזה יהיה סוף החיים שלי. ממש תודה." 
  
16:00
ג'ז באה אלי. היא אמרה שלקח לה מיליון שנה להיחלץ מבגד הגוף שלה אחרי מסיבת התחפושות. זה לא ממש עניין אותי, אבל מפאת הנימוס שאלתי אותה למה.
 
היא אמרה, "כי הבחור שעובד בחנות שמשכירה תחפושות היה ממש חתיך."
 
"נו, אז?"
 
"נו, אז שיקרתי בקשר למידה שלי - קיבלתי בגד גוף במידה שלושים ושש במקום שלושים ושמונה."
 
היא הראתה לי את הסימנים מסביב לצוואר ולמותניים. הם היו עמוקים מאוד. אמרתי, "הראש שלך נראה קצת נפוח."
 
"לא, זה רק בגלל שהיום יום ראשון."
 
סיפרתי לה על המאמר בקוסמו ואחר כך העברנו כמה שעות בלהיזכר במסיבת התחפושות (כלומר: באירוע הטראומטי) וחווינו מחדש את הרגשות כדי לרפא אותם.
 
הכל באשמת ג'ז. להתחפש לזית ממולא אמנם היה רעיון שלי, אבל ג'ז לא עצרה אותי כפי שחברה טובה אמורה לעשות. למען האמת היא עודדה אותי. הכנו את התחפושת מחוטי ברזל ונייר קרֶפ ירוק - זה היה ה"זית" עצמו. היו לזה כתפיות שהחזיקו את זה במקום, ולבשתי חולצת טריקו ירוקה וגרבונים ירוקים. ג'ז עזרה לי בעיקר עם החלק של ה"בפנוכו". עד כמה שאני זוכרת זה היה רעיון שלה לצבוע לי את השערות, הראש, הפנים והצוואר באדום, כמו גמבה אדומה כבושה שיש במילוי של זית. אני חייבת להודות שזה היה די מצחיק. טוב, זה הצחיק כשהיינו בחדר שלי. הקושי התחיל כשניסיתי לצאת מהחדר. נאלצתי לרדת במדרגות בהליכה הצידה.
 
אחרי שכבר הצלחתי לעבור בדלת נאלצתי לחזור פנימה כי החתול שלי, אנגוס, קיבל אחד מהתקפי "קול קדומים" שלו.
 
אנגוס הוא פסיכופט גמור. מצאנו אותו כשהיינו בחופשה בלוך לוֹמוֹנד בסקוטלנד. ביום האחרון גיליתי אותו משוטט בגינה של בית ההארחה שבו התגוררנו. (לבית ההארחה קראו "טֶרי-אַ-וי-וַייל" - "שהו נא לרגע קט" - וזה אמור לתת לכם מושג מסוים של איזו מין חופשה זו היתה.)
 
הייתי צריכה לדעת שלא הכול בסדר עם החתול הזה כבר כשהרמתי אותו והוא התחיל לשסע לי את האפודה. אבל הוא היה כזה גור חמוד, מפוספס כולו, עם שערות ארוכות ועיניים ענקיות צהובות. עוד כשהיה חתלתול היו לו ממדים של כלב. התחננתי נורא שניקח אותו הביתה.
 
"הוא ימות פה. אין לו אמא או אבא," אמרתי בעצב.
 
אבי אמר, "הוא בטח אכל אותם." נו, באמת, לפעמים הוא כזה רע לב. עבדתי על אמא ובסוף הבאתי אותו הביתה. בעלת הבית הסקוטית אמרה שלדעתה הוא כנראה מגזע מעורב. חצי חתול ביתי וחצי חתול בר סקוטי. אני זוכרת שחשבתי: אה, כמה אקזוטי. לא תיארתי לי שהוא יגדל ויגיע לגודל של לברדור קטן, אבל מטורף. פעם הייתי גוררת אותו לטיולים על רצועה, אבל, כפי שהסברתי לשכנה מהבית לידנו, הוא אכל אותה.
 
בכל אופן, לפעמים הוא מתגעגע אל ההרים של סקוטלנד. וכך כשהתחפשתי לזית ממולא הוא זינק מהמחבוא שלו שמאחורי הווילונות (או המאורה שלו, כפי שאני מתארת לי שהוא מדמיין את זה לעצמו במוח החתולי שלו) ותקף את הגרבונים שלי, או את ה"טרף". אפילו מכות בראש לא הורידו אותו ממני, כי הוא קפץ מצד לצד. בסוף הצלחתי להגיע למטאטא של החצר שהיה ליד הדלת וחבטתי בו.
 
אחר כך לא הצלחתי להיכנס לוולוו של אבא. אבא אמר, "למה שלא תפשטי את החלק של הזית ונכניס אותו לתא המטען."
 
נו באמת, מה הטעם? "אבא, אם נראה לך שאני אשב לידך במכונית בחולצת טריקו וגרבונים ירוקים, אז תחשוב שוב," אמרתי.
 
הוא התרגז כהוגן, כמו שהורים מתרגזים כשמסבירים להם כמה הם טיפשים ולא מבינים עניין. "אז תיאלצי ללכת ברגל... אני אקח את ג'ז וניסע לאט, ואת תלכי לצד המכונית."
 
לא יאומן. "אם אני צריכה ללכת ברגל, אז למה שג'ז ואני לא נלך לשם יחד ונשכח מהמכונית?"
 
הוא עטה על הפרצוף את ההבעה החמוצה הזאת שאבות עוטים על הפרצופים כשהם חושבים שהם מדברים בהיגיון. "כי אני רוצה לדעת לאן את הולכת. אני לא רוצה שתסתובבי לי ברחובות בלילה."
 
לא יאומן! "מה יש לי להסתובב בלילה ברחובות בתחפושת של זית ממולא... כדי להתפלח למסיבות קוקטייל?" אמרתי.
 
ג'ז חייכה כמו דביל, אבל אבא נהיה כולו מזועזע מבחינה הורית. "את לא תדברי אלי ככה. אחרת לא תלכי לשום מקום."
מה הטעם?
 
בסוף, כשהגענו למסיבה (אני הלכתי ברגל לצד הוולוו ואבא נסע במהירות של שמונה קמ"ש), לא נהניתי בכלל. בהתחלה כולם צחקו, אבל אחר כך פחות או יותר התעלמו ממני. בזיתיות קרבית רקדתי לבדי, אבל כל מיני דברים התחילו ליפול סביבי. המארחת ביקשה ממני לשבת. ניסיתי לשבת, אבל זה לא הלך. בסוף יצא שהייתי ליד השער בערך חצי שעה לפני שאבא הגיע, ובאמת הכנסתי את החלק של הזית לתא המטען. בדרך הביתה לא דיברנו.
 
ג'ז, לעומת זאת, נהנתה מאוד. היא טענה שכל הערב היתה מוקפת טרזנים, רובין-הודים וג'יימז בונדים. (בנים לא מצטיינים במקוריות).
 
כשעשינו את הקטע של ה"היזכרות" חטפתי מצב רוח רע. "יכולתי להיות מוקפת בנים, אלמלא התחפשתי לזית ממולא." אמרתי במרירות.
 
"ג'ורג'יה, בעינייך זה היה מצחיק ובעיני זה היה מצחיק, אבל את צריכה לזכור שבעיני הבנים, בנות זה לא בשביל להצחיק," אמרה ג'ז.
 
היא נראתה "חכמה" ו"בוגרת" להרגיז. מה לעזאזל היא יודעת על בנים? יש לה פוני מעצבן. תשתקי, פונית אחת.
 
"כן? אז את תלמדי אותי מה הבנים רוצים? אם רוצים בנות בבגד גוף צמוד שיעשו להם עיניים?" אמרתי.
 
מחלון החדר שלי יכולתי לראות את הפודל של השכנים קופץ שוב ושוב על הגדר שלנו. נובח. הוא ניסה להפחיד את החתול שלנו, אנגוס... אין לו סיכוי.
 
ג'ז המשיכה בחוכמת אין-קץ, "נכון. אני חושבת שהם באמת אוהבים בנות שיהיו קצת רכות ופחות, נו... את יודעת."
 
היא סגרה את רוכסן התרמיל שלה. הסתכלתי עליה.
"פחות מה?" שאלתי.
 
"אני חייבת ללכת. אנחנו אוכלים הערב מוקדם," אמרה.
 
כשפנתה לצאת מהחדר שלי ידעתי שעדיף שאסתום את הפה. אבל קרה לכם פעם שידעתם שעדיף לסתום כי באמת היה עדיף לסתום... אבל בכל זאת המשכתם לדבר? טוב, אז לי זה קרה.
 
"נו, נשמע... פחות מה?" התעקשתי.
 
היא מלמלה משהו תוך ירידה במדרגות.
 
צעקתי אחריה כשהיא יצאה, "פחות כמוני, התכוונת, נכון?!!!"
 
23:00
אני כבר מרגישה שמתחיל להימאס לי מבנים, ועוד בכלל לא היה לי מגע אתם. 
  
00:00
אוך, אלוהים, בבקשה על תהפוך אותי ללסבית כמו קֵייט השעירה או מיס סטֶמפ. 
  
00:10
מה הן בעצם עושות, הלסביות?