סיפור אהבה בשני קולות קדמיים ועוד קול אחד ברקע. הקול שברקע הוא קול מספר השייך לעיירה קטנה וקצת נידחת. שני הקולות הקדמיים הם איש ואישה, לא צעירים, אוהבים, נאבקים זה בזו, מוותרים, שוב משלימים. מחזורי המאבק וההשלמה מחדשים את אהבתם ומזרימים בה חושניות חריפה. אל תגידי לילה קומדיה של עיירה מדברית מרוחקת : בבית פרטי בלילות השבת, או בבית-הקפה המקומי, נפגשים קציני צבא קבע ורעיותיהם המורות, מתווכי דירות, ראש העיר הקשישה, סוחר-נשק מזדקן, מתווכחים על משמעות החיים ועל הפוליטקה והטלוויזיה, מתגעגעים לתל אביב, מתאמצים להתעלם מנוכחותו הקודרת של המדבר.

 

אל תגידי לילה רומן שהוא גם שיר על מות ילדים, על כיסופים לילד שהיה ואיננו ועל ילדים שכבר לא יוכלו להיוולד.

 

עמוס עוז ממשיך כאן בחיפוש חילוני-רליגיוזי, בדרך לאיזו נקודת-השתוות המאפשרת לאהבה לדחות את קִרבת המוות.