אח זאב - מישל פייבר
טוֹראק התעורר בבהלה משינה שלא התכוון כלל לשקוע בה.

האש דעכה. הוא כרע בתוך קונכיית האור החיוור וריכז את מבטו בשְחור המאיים של היער. הוא לא ראה שום דבר. לא שמע שום דבר. ייתכן שהוא חזר? אולי הוא שם עכשיו, צופה בו בעיניו הרצחניות הלוהטות?

הוא הרגיש מרוקן והיה לו קר. הוא ידע שהוא מוכרח לאכול ושזרועו כואבת ושעיניו צורבות מעייפות, אבל לא הרגיש את זה באמת. כל הלילה השתופף בין שברי המחסה שבנו מענפי אלון והביט באביו המדמם. איך ייתכן שכל זה קרה?

רק אתמול - אתמול - הם התמקמו כאן באור הדמדומים הכחלחל של הסתיו. טוֹראק התבדח ואביו צחק. ולפתע פתאום, בבת אחת, היער התנפץ. עורבים צרחו. עצי אורן קרסו. ומן החשכה שמתחת לעצים הגיחה חשכה עמוקה יותר: איוּם עצום-ממדים בדמות דוב אחוז טירוף.

לפתע פתאום הסתער עליהם המוות. השתוללות של טפרים. בליל של צרחות עד זוב האוזניים מדם. כהרף עין ניתץ היצור לרסיסים את המחסה שהקימו. כהרף עין פָּער פֶּצע נורא במותנו של אביו. אחר כך נעלם, נמוג לתוך היער בדממה, כמו ערפל.

אבל איזה מין דוב אורב לבני אדם - ואחר כך נעלם בלי שישלים את ההרג? איזה דוב משתעשע בטרף שלו?

ואיפה הוא עכשיו?

טוראק לא הצליח לראות דבר מעבר לאור המדורה, אבל הוא ידע שקרחת היער זרועה כולה זרדים שבורים ושרכים מעוכים. הוא הריח שְׂרף אורנים ואדמה רמוסה. הוא שמע את פכפוכו הרך והנוגה של הפלג שזרם במרחק שלושים צעדים. הדוב יכול להיות בכל מקום.

אביו נאנק. לאט לאט פקח את עיניו, הביט בבנו ולא זיהה אותו.

לבו של טוראק התכווץ. "זה... זה אני," מלמל. "איך אתה מרגיש?"

עווית של כאב חלפה בפנים החומים הכחושים. קעקועי השבט בלטו על רקע הלחיים שהאפירו. זיעה עמעמה את ברק השיער השחור הארוך.

הפצע היה עמוק מאוד; כשניסה טוֹראק בגמלוניות לעצור את זרימת הדם בעזרת טחב עלים, ראה את מעיו של אביו מבהיקים באור המדורה. הוא חשק את שיניו כדי שלא יקיא. הוא קיווה שאבא לא ראה את זה, אבל מובן שאבא ראה. אבא הוא צייד. הוא רואה הכול.

"טוראק..." הוא התנשם בכבדות. הוא הושיט את ידו, ואצבעותיו החמות לפתו את ידו של טוראק בשקיקה כמו ילד. טוראק בלע את רוקו. הבנים הם שנאחזים בידיהם של האבות; לא להפך.

הוא ניסה להיות מעשי: להתנהג כגבר ולא כילד. "יש לי עוד כמה עלי אַכילֵיאָה," אמר וגישש בידו הפנויה בתוך שקיק הרפואות שלו. "אולי זה יעצור את ה-"

"תשמור אותם. גם אתה מדמם."

"לא כואב," שיקר טוראק. הדוב הטיח אותו בעץ לִבנֶה. צלעותיו נפצעו ובזרועו נפערה שריטה עמוקה.
 
"טוראק, לך. עכשיו. לפני שהוא יחזור."

טוראק נעץ בו את מבטו. הוא פתח את פיו, אבל לא יצא ממנו קול.

"אתה חייב," אמר אביו.

"לא. לא. אני לא יכול -"

"טוראק - אני גוסס. אמות עוד לפני הזריחה."

טוראק אחז בחוזקה בשקיק הרפואות. באוזניו היתה שאגה. "אבא -"

"תן לי - את מה שאני צריך למסע המוות. אחר כך תארוז את החפצים שלך."

מסע המוות. לא. לא.

אבל פניו של אביו היו תקיפים. "הקשת שלי," אמר, "שלושה חִצים. קח לך את כל השאר. בַּמקום שאני הולך אליו הציד קל."

בחותלות עור האייל של טוראק נפער קרע באזור הברך. הוא נעץ ציפורן בבשר. כאב לו, והוא הכריח את עצמו להתרכז בכאב.

"אוכל," התנשם אביו. "הבשר המיובש. אתה - קח את הכול."

ברכו של טרואק החלה לדמם. הוא המשיך לחפור בה. הוא ניסה שלא לראות בדמיונו את אביו במסע המוות. הוא ניסה שלא לראות בדמיונו את עצמו לבדו ביער. הוא היה רק בן שנים עשר קיצים. הוא לא יחזיק מעמד לבדו. הוא לא ידע איך.

"טוראק! קדימה!"

טוראק לקח את כל כלי הנשק של אביו והניח אותם לצדו. הוא הפריד את החצים ומישש באצבעותיו את חודי הצור המושחזים. הוא כרך על כתפו את אשפת החצים ואת הקשת וחיפש בין ההריסות את גרזן הבזלת הקטן. תרמיל עץ האלסר האדמדם שלו התרסק לרסיסים במתקפה; הוא יצטרך לדחוס הכול אל תוך המותנית, או לקשור לחגורה.

הוא הושיט יד אל שק השינה העשוי פרוות אייל. "קח את שלי," מלמל אביו. "את שלך לא תיקנת. וגם - נתחלף בסכינים."

טוראק היה המום. "לא! אתה תצטרך את הסכין שלך!"

"אתה תצטרך אותו יותר ממני. וגם - טוב שיהיה לי משהו משלך במסע המוות."

"אבא, בבקשה. אל-"

זרד התנפץ ביער.

טוראק הסתובב לאחור.

החשכה היתה מוחלטת. בכל כיוון שהביט לבשו הצללים דמות של דוב.

לא רוח.

לא ציוץ ציפורים.

רק רחש הזרדים המתפצחים באש ופעימות לבו. היער עצר את נשימתו.

אביו ליקק את הזיעה משפתיו. "הוא עדיין לא כאן," אמר. "אבל עוד מעט הוא יבוא לחפש אותי... תזדרז. הסכינים."

טוראק לא רצה להחליף סכינים. זה יהיה סוף פסוק. אבל אביו הביט בו במבט שעוצמתו לא הותירה מקום לסירוב.

טוראק חשק את שיניו בחוזקה עד כאב, לקח את הסכין שלו והניח אותו בידו של אבא. הוא התיר את הנדן מחגורתו של אביו. הסכין של אבא היה יפיפה וקטלני, להבו שזור פסי צִפחה כחולה בדמות עלי ערבה, והידית, העשויה קרן אייל אדום, כרוכה בגידי אייל לשיפור האחיזה. כשהביט טוראק בסכין טפחה האמת על פניו. הוא מכין את עצמו לחיים בלי אבא. "אני לא עוזב אותך!" צעק. "אני אלחם בו, אני -"

"לא! אף אחד לא יכול להילחם בדוב הזה!"

להקה של עורבים המריאה מתוך העצים.

טוראק שכח לנשום.

"תקשיב לי," לחש אביו. "הדוב - כל דוב - הוא הצייד החזק ביותר ביער. אתה יודע את זה. אבל הדוב הזה - חזק הרבה יותר."

השערות שעל ידיו של טוראק סמרו. הוא השפיל את מבטו אל עיני אביו, וראה את נימי הדם הזעירים האדומים, את התהום האפלה. "לְמה אתה מתכוון?" לחש. "מה -"

"הוא - שוכן בו שד." פניו של אביו היו קודרים. הוא כבר לא נראה כמו אבא. "איזה - שד - מהעולם האחר - נכנס בו והפך אותו להתגלמות הרוע."

רמץ בוער נורה מן המדורה. העצים האפלים גחנו קדימה להאזין.

"שד?" אמר טוראק.

אביו עצם את עיניו והתאמץ לנשום. "הוא חי למען ההרג," אמר לבסוף. "כל הרג - מגביר את כוחו. הוא יטבח - הכול. הציד. משפחות השבט. כולם ימותו. היער ימות..." קולו נשבר. "עוד יֶרַח אחד - יהיה מאוחר מדי. השד - חזק מדי."

"יֶרַח אחד? אבל מה -"

"תחשוב, טוראק! כשהעין האדומה מגיעה לשיא גובהה בשמי הלילה, זה הזמן שהשדים מגיעים לשיא עוצמתם. אתה יודע את זה. ואז יהיה הדוב - בלתי מנוצח." הוא נלחם על כל נשימה. לאור המדורה ראה טוראק את הדופק פועם בצווארו של אביו. חלש כל כך: כאילו בכל רגע ייפסק. "אני צריך - שתישבע לי," אמר אבא.

"כל מה שתרצה."

אבא בלע את רוקו. "לך צפונה. ימים רבים של הליכה. תמצא - את ההר - הר רוח העולם."

טוראק נעץ בו את מבטו. מה?

עיניו של אביו נפקחו והוא הסתכל אל סבך הענפים שמעליו, כאילו ראה שם דברים שאיש מלבדו אינו יכול לראות. "תמצא אותו," אמר שוב. "זאת התקווה היחידה."

"אבל - אף פעם לא מצאו אותו. אף אחד לא יכול."

"אתה יכול."

"איך? אני לא -"

"מורה הדרך שלך - ימצא אותך."

טוראק היה מבולבל. אביו מעולם לא דיבר כך. הוא היה אדם מעשי, צייד. "אני לא מבין שום דבר ממה שאמרת!" זעק. "איזה מורה דרך? למה אני חייב למצוא את ההר? שם אהיה מוגן? זה מה שאתה אומר? מוגן מפני הדוב?"

מבטו של אבא נדד לאט לאט מן השמים ולבסוף נח על פני בנו. הוא תהה, כך נראה, עד כמה יוכל טוראק לשאת. ואז התעוו פניו בכאב. "אתה צעיר מדי. חשבתי שיש לי יותר זמן. כל כך הרבה דברים לא אמרתי לך. אל - אל תשנא אותי בגלל זה בעתיד."

טוראק הביט בו באימה. אחר כך קם על רגליו בבת אחת.

"לא אוכל לעשות את זה לבדי. אולי אני אלך להזעיק -"

"לא!" אמר אביו בעוצמה שהבהילה את טוראק. "כל חייך דאגתי להרחיק אותך. אפילו - מהשבט שלנו, שבט הזאב. תתרחק מבני אדם! אם הם יגלו - מה אתה מסוגל לעשות..."

"לְמה אתה מתכוון? אני לא -"

אביו לא הניח לו לסיים את המשפט. "אין זמן," אמר. "עכשיו תישבע. בסכין שלי. תישבע לי שתמצא את ההר, או שתמות תוך כדי החיפוש."

טוראק נשך את שפתיו בחוזקה. במערב, מבעד לעצים, החל להפציע שחר אפרפר. עוד לא, חשב בבהלה. בבקשה, עוד לא.

"תישבע," לחש אביו.

טוראק כרע על ברכיו ולקח את הסכין בידיו. הוא היה כבד. סכין של גבר. גדול מדי בשבילו. הוא הצמיד אותו אל כתפו, אל הרצועה של פרוות הזאב, חיית השבט שלו, בנקודה שבה נתפרה אל מעילו. בקול רועד אמר את שבועתו. "אני נשבע, בדמי שעל הלהב הזה, ובכל אחת משלוש נשמותי - שאמצא את הר רוח העולם. או שאמות תוך כדי החיפוש."

אביו שחרר מעט אוויר מריאותיו. "טוב. טוב. עכשיו צייר עלי את סימני המוות. מהר. הדוב - לא רחוק מכאן."

דמעות מלוחות צרבו את עיניו של טוראק והוא ניגב אותן בזעם. "אין לי אבקה," מלמל.

"קח - את שלי."

טוראק מצא, כמו מבעד לערפל, את קרן הרפואות הקטנה שהיתה שייכת לאמו. הוא שלף את פקק השעם השחור ובזק מעט מן האבקה האדומה על כף ידו.

לפתע נעצר. "אני לא יכול," אמר.

"אתה יכול. למעני."

טוראק ירק על כף ידו ויצר משחה דביקה מהאבקה - דמה האדום-כהה של האדמה - וצייר על עורו של אביו את העיגולים הקטנים שעוזרים לנשמות לזהות זו את זו ולהישאר יחד אחרי המוות.

קודם כול הסיר בעדינות רבה את מגפי פרוות הבּוֹנֶה של אביו וצייר עיגול על כל אחד מעקביו, לציין את נשמת השם. אחר כך צייר עיגול נוסף סביב לבו, לציין את נשמת השבט. לא היה קל, כי חזהו של אביו היה מכוסה צלקות מפציעה ישנה; טוראק הצליח לצייר רק מעין אליפסה מעוקמת. הוא קיווה שזה יספיק.

לבסוף צייר את הסימן החשוב מכול: עיגול על המצח המציין את הנאנוּאַק, נשמת העולם. כשסיים היה גרונו חנוק מדמעות.

"הרבה יותר טוב," מלמל אביו. אבל טוראק ראה, אחוז אימה, שהדופק בצווארו הולך ונחלש.

"אתה לא יכול למות!" צעק.

אביו הביט בו בכאב ובערגה.

"אני לא עוזב אותך, אבא, אני -"

"טוראק, נשבעת." שוב עצם את עיניו. "עכשיו. אתה - תשאיר לך את קרן הרפואות. אני כבר לא זקוק לה. תביא לי מים מן הנחל. אחר כך - לך."

לא אבכה, אמר טוראק לעצמו. הוא קיפל את שק השינה של אביו וקשר אותו על גבו; תחב את הגרזן לחגורה שלו; דחק את קרן הרפואות למעילו.

הוא קם על רגליו וחיפש את נאד המים. הנאד היה קרוע לגזרים. הוא יצטרך לשאת מים בעלה חומעה. כשפנה ללכת מלמל אביו את שמו.

טוראק הסתובב. "כן, אבא?"

"תזכור. כשאתה צד, תסתכל לאחור. אני - תמיד אומר לך." הוא התאמץ לחייך. "אתה תמיד - שוכח. תסתכל לאחור. כן?"

טוראק הנהן. הוא ניסה להשיב לאביו חיוך. אחר כך גישש את דרכו באפלה בין השרכים הלחים אל הפלג.

האור גבר ולאוויר היה ריח רענן ומתוק. העצים סביבו דיממו כולם: דם-שרף זהוב זב מהחתכים שפער בהם הדוב. רוחות העצים נאנקו חרישית ברוח השחר הקלילה.

טוראק הגיע לפלג. ערפל נח מעל לשרכים ואצבעות הערבה נעו אנה ואנה במים הקרים האפלים. הוא העיף מבט מהיר מסביבו, תלש עלה חומעה וצעד קדימה, מגפיו שקועים בבוץ הרך האדום.

הוא קפא על מקומו.

ליד מגפו הימני היתה טביעת רגל של דוב. כפה קדמית: גדולה פי שניים מראשו שלו וטרייה כל כך עד שיכול לראות את הנקודות שבהן ננעצו הטפרים המרושעים עמוק בתוך הבוץ.

תסתכל לאחור, טוראק.
 
הוא פנה לאחור.

ערבות. אלמון. אשוח.

לא דוב.

לבו הלם בחוזקה.

עורב שטס אל ענף קרוב הקפיץ אותו ממקומו. הציפור אספה את כנפיה השחורות ונעצה בו את עיניה הקטנות הנוצצות. אחר כך ניערה את ראשה, השמיעה צווחה יחידה ועפה לדרכה.

טוראק פנה לכיוון שאליו, כך נראה לו, הצביעה הציפור.

שיחי טַקסוּס כהים. אשוחיות נוטפות מים. סבך עבות, בלתי חדיר.

אבל עמוק פנימה - במרחק לא יותר מעשרה צעדים - עלים זזו. משהו היה שם. משהו ענקי.

הוא ניסה לסלק את האימה ולהתרכז, אבל מוחו התאבן.

מה שמיוחד בדוב , אביו תמיד אמר לו, הוא שהוא יכול להתנועע בדממה, כמו הנשימה. הוא יכול לארוב לך ממרחק עשרה צעדים ואתה לא תדע. נגד הדוב אתה חסר הגנה. אתה לא יכול לרוץ מהר ממנו. אתה לא יכול לטפס גבוה ממנו. אתה לא יכול להילחם בו בכוחות עצמך. אתה יכול רק ללמוד את דרכיו ולנסות לשכנע אותו שאתה לא אויב ולא טרף.

טוראק הכריח את עצמו לעמוד בשקט ולא לזוז. אל תברח. אל תברח. אולי הוא לא יודע שאתה כאן.

קול של לחישה רפה. ענפי העצים שוב נעו.

טוראק שמע את רחש העלים הנרמסים תחת כפותיו של היצור האימתני שפילס את דרכו אל המחסה. אל אביו. הוא המתין בדממה קפואה עד שהיצור עבר. פחדן! צעק בתוך ראשו. הנחת לו ללכת בלי שניסית אפילו להציל את אבא!

אבל מה יכולת לעשות? אמר אותו חלק קטן בראשו שעדיין היה מסוגל לחשוב בהיגיון. אבא ידע שזה מה שיקרה. זאת הסיבה שהוא שלח אותך להביא מים. הוא ידע שהדוב בדרך אליו...

"טוראק!" נשמעה זעקתו הפראית של אביו. "ברח!"
 
עורבים הגיחו בבהלה מן העצים. שאגה זעזעה את היער - שוב ושוב עד שטוראק הרגיש שראשו עומד להתפוצץ.

"אבא!" הוא צרח.

"ברח!"

ושוב טולטל היער. ושוב נשמעה זעקתו של אביו. ולפתע נקטעה.

טוראק תחב את אגרופו בפיו.

מבעד לעצים, על שברי המחסה, ראה בחטף צל אפל ענקי.


הוא פנה לאחור ורץ.