אודיסאוס - יחיעם פדן
עיניו ואוזניו של לָאֶרְטֵס 

א.
רגליו הקלות של הילד אדום השיער נשאו אותו במורד השביל אל המעגן. הוא רץ ודילג על המדרון הטרשי, ובכל אחת מידיו היה כד לא גדול. רק פעם אחת העיף מבט לאחור, אל מערת הנימפות, וחיוך התפשט על פניו. הגבעות מסביב נראו פראיות כתמיד. רק כשהתקרב אל המעגן המוסתר בחיק הסלעים ראה את הספינות: הן היו מוטלות על החוף, וכמה עשרות מלחים עסקו בחידוש איטומן בזפת שחורה. הילד הטמין את הכדים מאחורי סבך שיחים, ועיניו שבו בלי הרף אל האנשים העמלים: האם הביט מי מהם לעברו?
 
       לא הרחק מהם, בצל עמוד אבן, עמדו שני אנשים שמעמדם הרם ניכר בלבושם. ברור היה כי אינם נמנים עם המלחים העמלים, אך לא רק משום כך התגנב אליהם. סקרן כתמיד, ובעודו מתכופף לא הרחק מהם, חרת הילד את דמותם בזיכרונו ועתה הטה אוזן.
 
       אחד מהאנשים רמי המעלה היה מֵלָנֵס, מבכירי הקברניטים שפיקדו על הספינות המפליגות בין האיים; איש שיחו היה אֶוּפֵּיתֶס, זר שהגיע אל הממלכה הקטנה כפליט, והמלך בכבודו ובעצמו העניק לו את חסותו. הכול הכירוהו כמי שתמיד ירחש איזו מזימה, ועתה הגיעה אל אוזניו של הילד נעימת התחינה בדבריו של אופיתס, שאמר: "ומה יוצא לנו מכל זה? הרי כל השלל נשאר בידיו של לָאֶרְטֵס!"
 
ניכר היה מנעימת דבריו כי הוא מתאמץ לשכנע את מלנס להסכים עם דבריו – ומהבעת פניו הזעופה של הקברניט היה ברור כי המאמץ אינו עולה יפה. עתה דיבר הקברניט הגבוה ורחב הכתפיים, וברור היה כי לא ייענה לאופיתס בשום אופן. הילד הקשיב לדברים בפה פעור, שכן מלנס בעל הקול העמוק והמהדהד בחר להשיב לאופיתס בדרך המקובלת, בסיפור מוכר.
 
       "בעצם היום שחברו כל אלי האוֹלִימְפּוֹס נגד זֶאוּס אבי האלים – הקיפו אותו בשנתו, חטפו מידיו את הברק וכבלו את ידיו ואת רגליו ברצועות עור – כבר באותו היום החלו להתקוטט ביניהם מי יעמוד בראשם במקומו. רעמי קולותיהם הגיעו לאוזניה של תֵטִיס, שאהבה את זאוס אהבת נפש, והיא מיהרה אל הענק החזק בְּרִיאָרֶאוּס והזעיקה אותו לעזרה. כל מאה הידיים של הענק היו נחוצות, מפני שהיו מאה קשרים בכבליו של זאוס.
 
       "גם את סוף הסיפור אתה בוודאי מכיר," אמר מלנס בעוד אופיתס מעווה את פניו וממולל את אצבעותיו. "הקושרים המופתעים נכנעו ללא קרב; את הֵרָה, אשתו, תלה זאוס מן השמים בפרקי ידיה כשסדן כבד קשור לרגליה, ואילו על פּוֹסֵידוֹן ואַפּוֹלוֹ הטיל שנת עבדות בחצרו של מלך טרויה. הם בנו את החומות האדירות של העיר, ולכן שום בן תמותה לא יוכל לפרוץ אותן לעולם. האלים כולם נאלצו להישבע שלא ימרדו עוד לעולם בזאוס אביהם ומלכם, והאמן לי שלא שכחו את חרפתם."
 
       אחרי רגע ארוך של שתיקה נד אופיתס בראשו, ואחר השיב כאילו בעל כורחו: "מי אני ומה אני, מלנס, שאעז לחלוק על דעתם של טובים וּותיקים ממני. אם בעיניך ובעיני האחרים טובה מלכותו של לארטס, האיש אשר נתן לי מחסה בממלכתו..."
 
       פתאום חדל מדבריו. נראה כי בעודו מעיף מבטים עצבניים לכל עבר, הבחין בילד שהסתתר לא הרחק מהם.
 
       "אהה, והנה בנו של המלך!" קרא, ונעימת קולו ספק מתרפסת ספק מלגלגת, "בוא וספר לנו על מי אתה כועס, אוֹדִיסֵאוּס בן לארטס," הוסיף.
 
       הילד אדום השיער קם והתקרב אליהם. פירוש שמו, אודיסאוס, הוא אכן הכועס. הוא באמת כעס לא פעם על הילדים שהקניטו אותו – וגם על האיש שנתן לו את שמו המוזר. אבל עכשיו, נוכח ההקנטה מפיו של אדם מבוגר, היסס ולא ידע מה ישיב.  
  
       "הנח לו, אופיתס," אמר לבסוף מלנס וחילץ אותו מן המבוכה. "אודיסאוס, האם ראית את בני הקטן?"
 
       "כן," השיב הילד והביט ממלנס אל אופיתס בעיניים בורקות. "כשעברתי ליד ביתך הוא ישב לו ושיחק בשתי אבנים – ואז עבר שם אַנְטִינוֹאוֹס, בנו של אופיתס, ולקח אותן ממנו."
 
       לשמע מעשיו של בנו עיווה אופיתס את פניו ברוגז, ואילו מלנס צחק: "האם זו האמת, אודיסאוס?"
 
       "במקרה, כן," אמר אודיסאוס, והסמיק כשעמד פתאום על משמעות המילים שנפלטו מפיו. אבל דומה כי שני המבוגרים לא הבחינו בכך. מלנס רק הוסיף לחייך, ואילו אופיתס שלח לעברו מבטים נזעמים; הילד הפנה להם את גבו והחל מתרחק משם.
 
       "אודי, אודי!" שמע לפתע קול קורא בשמו. זו הייתה אוריקליאה, האומנת שלו. אודיסאוס פנה לעברה.
 
       "אודי, נודד קטן שלי!" כרכה האומנת את זרועותיה סביבו. "אביך אמר לי שאולי אמצא אותך כאן. הוא קורא לך."
 
       "אוי, קליאה!" מחה אודיסאוס. "היית מוכרחה למצוא אותי?"
 
       אוריקליאה צחקה צחוק נעים. "כשהמלך מצווה, גם החשוב בנתינים ימהר לעשות כדבריו. בוודאי אם הוא מצווה על שפחה נאמנה ומסורה..."
 
       וכשידה חובקת את כתפיו של הילד, פנו השניים בשביל העולה אל מרומי ההר, אל בתי אִיתָקָה ואל נחלותיו של מלכם.
 
ב.
 
על כתף ההר הגדול, המשקיף לעבר כמה מן המעגנים והמפרצים באי הקטן איתקה, היה בימים ההם מטע מטופח. היו בו לא רק זיתים ואגסים, תאנים ותפוחים, אלא גם גפנים שניחוח ענביהן מסחרר עוד בטרם היו ליין. אל המטע הזה אי אפשר לצפות מן המעגן, אך היודע את סוד שבילי האי ימצא את דרכו אליו בנקל. מתנשמים ומתנשפים טיפסו אודיסאוס ואוריקליאה במעלה השביל התלול, וכשהתקרבו למטע נצמד הילד אל האישה הטובה כמבקש את הגנתה, וזו כרכה שוב את ידה סביב כתפיו. אבל משהעמיקו במטע הסירה האומנת את ידה התומכת והדפה אותו לפנים.
 
       אודיסאוס ידע שכך עליה לעשות, ולמען האמת לא היה מקום לחשש: לארטס לא הרבה להענישו, גם כשהיה ראוי לכך. הוא התקדם לאִטו בין עצי המטע, וכמעט התנגש באביו ובאמו שהתנשקו בצלה של תאנה ענקית. רשרוש העשב והעלים הקדים את אודיסאוס, והם פנו לעברו. לרגע ניכר כי לארטס התמלא בזעם, אבל ידה של אַנְטִיקְלֵיאָה אשתו הונחה על זרועו, וכאשר נחו עיניו על בנו – מיד חדל מזעפו.
 
       "אה, אודי," אמר, "טוב שבאת. רצינו..." הוא הביט באמו של אודיסאוס.
 
       "החלטנו שהגיעה השעה להטיל עליך אחריות לרכושך," המשיכה אנטיקליאה בנחת. "אביך ואני מעבירים לרשותך חלקה אחת במטע הגדול, ועליך לטפל בה."
 
       יחד פנו לעבר חלקה שניטעה זה מקרוב.
 
"אתה רואה?" אמר לארטס, "שלושה-עשר העצים האלה הם אגסים; ואלה עשרה שתילים של תפוחים. את התאנים האלה שתלתי כבר לפני שנתיים. אם תטפל יפה בכל אלה, אעזור לך לנטוע חמישים ושש שורות של גפנים – ממינים שונים, שכל אחד מהם מבשיל בזמנו ובעונתו, והיין שמתקינים מכל אחד מהם טעמו שונה.
 
       "אבל עכשיו, לפני שאראה לך איך לטפל בכל עץ ועץ במטע שלך, יש לי שאלה אליך. הבוקר ראיתי אותך רץ בשביל לעבר הר הנימפות בחברת כמה ילדים. אחר כך נפרדת מהם; וכשחזרו אל הכפר, פנית והקפת את ההר. הם חזרו אל המערה הגדולה, נושאים קערות וכדים, והשאירו אותם בפתח מערת הנימפות; ואחרי זמן מה ראיתי אותך מקפץ במורד הדרך אל המפרץ ובידך דבר מה. לבי אומר לי, כי אילו הייתי יורד אל מערת הנימפות, ודאי הייתי מתקשה למצוא את קערות המנחה שהביאו לשם חבריך."
 
       אודיסאוס הביט באביו בנשימה עצורה. תיאורו היה מדויק להפליא, והוא התלבט מה יאמר לו.
 
       "ראיתי בנמל את מלנס עם אופיתס," אמר לבסוף אודיסאוס בקול נרגש. "הם דיברו עליך; אופיתס..."
 
       לארטס צחק, והשתיקו בתנועת יד. ברור היה שאודיסאוס מנסה לחמוק מן השאלה שאביו עמד להציג לו.
 
       "קודם כול עליך לענות לי: האם נעלמו הקערות והכדים מן המערה?" שאל לארטס בנחת.
 
       "הנימפות ודאי לקחו אותם," השיב אודיסאוס, והפעם היה קולו נלהב מעט פחות. "הן רעבות מאוד – כי לא הגישו להן שום מנחה מאז החג האחרון."
 
       "בלי ספק," אמר לארטס, ונעימה של לעג בקולו; "והרי גם אז לא טעמו דבר – הן לא נגעו בכלים או במזון שהונח בהן. או שאולי אז לא היו כלל באיתקה, ורק עכשיו חזרו?
 
       אודיסאוס שתק והשפיל את מבטו.       
  
"ואולי יש הסבר אחר," המשיך לארטס. "כדאי לך להיזכר במעבר שבין מערת הנימפות מצדו זה של ההר ובין המערה הגדולה שמעברו האחר – אני זוכר עדיין את הנשים המבוהלות שחגגו במערה הגדולה, וחזרו בבעתה לאיתקה כשהן רועדות מאימה, מפני שלדעתן קראו להן הנימפות בשמן ודרשו מהן להסתלק. לדעתי ברור מי הבהיל אותן."
 
       אודיסאוס לא העז להוציא הגה; ברור היה שאביו יודע מה עשה – גם אז, בחג, וגם היום, כשהוליך שולל את חבריו. הוא הרכין את ראשו.
 
       "ומשהו נטלת איתך אל המפרץ?" שאל לארטס, ואודיסאוס הינהן.
 
       לאחר רגע של שתיקה אמר האב בקול חמור: "עכשיו אני רוצה שתיזכר במשחק המקלות והחבלים שאמך קנתה לך בפעם האחרונה שעגנה כאן ספינה מכְּרֵתִים. עוד לא שיחקת בהם, נכון?"
 
       "רק פעם אחת," אמר אודיסאוס, "עם מֵנְטוֹר." מנטור היה לא רק חברו הטוב והמסור של אודיסאוס, אלא גם מי שידע להציע לו איך להיחלץ מצרות שאליהן נקלע בנכונות כה רבה.
 
       "אבל מנטור," אמר לארטס, "לא היה בין הילדים שירדו איתך למערה הבוקר, נכון?"
 
       "לא," צחק אודיסאוס. "מנטור חכם מדי."
 
       "ולכן," סיכם לארטס, "תוכל להניח את המקלות והחבלים עם קערות המנחה שתחזיר לפתח מערת הנימפות, ועם דבלי תאנים שתוסיף להן. אני סומך עליך שתצליח לגרום לחבריך לגשת לשם – אפילו בלי לגלות לך שעשו זאת. ואל תצטער על המשחק החדש. אולי כך תזכור שמותר לרמות אויב; אבל חבר או אורח, או שכן הזקוק לעזרה – באלה אסור לפגוע, אם אתה ירא את האלים."
 
       מהבעת פניו ידע לארטס שבנו יעשה כדבריו עד הפרט האחרון. "ועכשיו," אמר לו, "תוכל לספר לי את מי פגשת בנמל."
 
       אודיסאוס חזר באוזניו על מה ששמע. "אופיתס אמר שאתה דואג רק לעצמך, וכי אנשי איתקה נאנקים תחת עול העריצות של בית אַקְרִיסִיוֹס; ומלנס ענה לו שזה לא נכון, ומי שבוגד במלך – סופו להיענש."
 
       "הלוואי שהיו לי אוזניים ועיניים כשלך גם בסָמֶה, בדוּלִיכִיוֹן ובזָקִינְתוֹס," אמר לארטס. אלה היו שלושת האיים האחרים בממלכתו. לא הרחק מהעיר סמה, במישורי קֵפָלוֹנִיָה, רעה בקרו של לארטס; ואת סוסיו החזיק בחצי האי לֶאוּקַס, מפני שאדמת איתקה לא הניבה את העשב הנחוץ לאלה או לאלה. בכל המקומות האלה היו אנשים הנאמנים לו – ואודיסאוס ידע היטב שכל איש מנאמני המלך היה מספר לו מיד אילו שמע על מזימה הנרקמת נגדו.
 
       "אופיתס הוא כפוי טובה ואינו דובר אמת," אמר לארטס כשהשלים אודיסאוס את סיפורו. "אבל דברי ההסתה שלו לא יועילו – לא באיתקה. בקרוב תחזור הספינה ששלחתי עם צי ספינותיו של שכננו הקרוב, נֶסְטוֹר מלך פִּילוֹס, ואז ייווכחו כל נתיני האיים כי הנאמנים לי זוכים ברווח נאה מהמסעות, וכי גם בימי שלום אפשר להתעשר."
 
       "לאן הפליגה הספינה השחורה?" שאל אודיסאוס – ולא מפני שהייתה זו ספינה מיוחדת קרא לה כך, אלא מפני שכל הספינות נמשחו במין זפת שחורה, וכך נהגו בני יוון לכנותן.
 
       "לקוֹלְכִיס," אמר לארטס, ועיניו בורקות, "ומשם לקפריסין ולמצרים."
 
       כל אחת מהארצות האלה נודעה בעושרה, והיוונים היו מהעמים שניסו להתפרנס מסחר ביניהן. מצרים נודעה בתבואה שסיפקה לעולם כולו; אבל קולכיס הייתה מפורסמת דווקא בזכות המסתורין שאפף אותה, ובשל הגיבור יסון שהפליג אליה בספינה אַרְגוֹ כדי להביא ממנה את גיזת הזהב. עיניו של אודיסאוס זהרו. "אבא," אמר, "גם אתה הפלגת לקולכיס, נכון?"
 
       לארטס הינהן, וזיק של חיוך בעיניו.
 
       "אז היית בין האַרְגוֹנַאוּטִים – וראית את הֵרַקְלֵס, ואת אנשי הדרקון, ואת הרי החבט, הסלעים המתנגשים –"
 

       "לא, לא הפלגתי בארגו, ובכל זאת הפלגתי גם אני בספינה שיעדה היה גיזת זהב; הבאנו לקולכיס בגדי צמר, והחזרנו משם זהב." לארטס צחק בקול. "והסלעים המתנגשים היחידים שאיימו עלינו היו אלה במצר ההֵלֶסְפּוֹנְט, כשנציגו של מלך טרויה דרש מאיתנו לשלם בעד המעבר. ארורה תהיה טרויה!"

       חיוכו של לארטס נמוג. עתה הביט בזעף לעבר הים המלחך את חופי איתקה מכל עבר. אגרופיו האדירים היו קפוצים, ויראה מילאה את לבו של אודיסאוס: גם אם לא היה בין ספניה של ארגו, היה אביו לוחם למוד ניסיון, שהוליך את אנשי האיים שלו לקרבות עטורי תהילה – ושלל. בלבו קיווה כי יזכה להיות כמוהו, ואף יותר מכך: כי ישתתף באיזו הרפתקה גדולה, נהדרת, וישוב לביתו כששמו נישא בפי כול.